יום שלישי, 12 בנובמבר 2013

סרט קצר: שפם, מאת אורן חנקין


זה סיוט. המוזיקה היא סיוט. ההתנשפויות הכבדות הן סיוט. לרדוף אחר גבר חסר פנים, שמתברר שהוא אתה, שנעלם ברגע שאתה תופס אותו...

בחלום, לגיבורנו חסר השם שפם שחור ועבה, שמכסה חצי מפניו, ונעיז לומר: בחיים כנראה היה לו שפם קטן יותר.
בחלום, הוא זוכר שהיה לו סמור מתחת לאף; אבל הבחור נראה צעיר ורזה מכדי לגדל כזו חיית מחמד.

כאשר הוא מתעורר מהחלום בכזו דרך מפתיעה ועוינת, הבחור בודק אם הוא (עדיין) מגולח בדרך לפתיחת הדלת, ואולי, הוא עדיין לא מאמין שגילח את השפם? 

הדלת נפתחת ואנחנו מגלים את חברתו בדלת, והוא עוד לא מכניס אותה הביתה, היא עדיין בחוץ(!) כאשר הוא אומר לה את אותו סימן אוניברסלי לכך שיש צרות בגן עדן: "אנחנו צריכים לדבר". 

כן; קודם התגלחתי כדי שאני לא אדקור אותך יותר, ועכשיו אנחנו צריכים לדבר.


על פניו הסרט הקצר הזה מתאר את אחד הסיוטים, אחד הנרטיבים, הנפוצים בתרבות הגברית הפופולרית: שנשים מפחיתות מהגבר. הן מגבילות את החופש שלו; הן לוקחות ממנו את התכונות שלכאורה הופכות אותו לגבר: גסות הרוח, הלכלוך הפיזי, המיניות הלא-מונוגמית, המקרית. הן לא נותנות לו לבלות עם החברים, להישאר ער עד מאוחר, ולגדל שפם.

מלבד תיאור הסיוט הזה, בצורה הכי ישירה האפשרית, הסרט לא עושה הרבה. אלא שמיד אחרי שאנחנו מסיימים לצפות בו בפעם הראשונה, אנחנו חייבים לשאול האם, באותה ערמומיות קולנועית שמאפשרת לכולם לזכור שהם ראו את מר בלונד כורת את האוזן של השוטר, בעוד שזה מעולם לא נראה על המסך, כך אנחנו מעולם לא רואים את החברה מבקשת מהגיבור לגלח את השפם. בעצם, היא רק שמחה על כך שהוא נעלם; אנחנו מניחים שזה נעשה לבקשתה, אבל אולי זה נעשה ביוזמתו? אולי, במקום לדבר איתה בחופשיות על מה שמפריע לו, הגיבור נוקט במעין צעד אחרון, נואש, והפגיעה העצמית רק מחריפה את המצב, ומביאה אותו למקום שבו, סוף סוף, הוא מוכן לדבר, וכל מה שיש לו להגיד זה... מה בעצם?


הסוף שבעצם לא עונה על אף אחת מהשאלות הללו הזכיר לי סיפור אחר על הפחתה עצמית: "ברית מילה", של ברנהרד שלינק (ההוא שכתב את "נער קריאה"). בספר סיפורים קצרים שלו "אהבות מוברחות", ישנו סיפור על מערכת יחסים עכשווית בין צעיר גרמני ובין יהודיה אמריקאית, שחלק ממשפחתה נספה בשואה. המתח הלא מדובר ביניהם הוא השאלה, שלא עוזבת את היהודיה-אמריקאית, "כיצד הגרמנים יכלו לעשות דבר כזה?", שאלה שהצעיר הגרמני לא יודע איך אפשר אפילו להתחיל לענות עליה. אחרי ארוחת ערב מתוחה במיוחד עם משפחתה, הוא נוסע לברלין, ועובר ברית מילה. אחרי התאוששות, הוא חוזר הביתה, ובפעם הבאה שהם שוכבים, היא לא שמה לב לכך. כאשר הוא מצביע על כך שעבר ברית מילה, היא שואלת "זה לא תמיד היה ככה?" ושם הסיפור נגמר. כמו "אנחנו צריכים לדבר", הסיפור רק מציג את הדילמה, הוא לא עונה עליה: מה קורה כאשר הבחורה שאתה נמצא איתה, לא מסתדרת עם הגבר שאתה?

כמו ניתוח להסרת ערלה[1], גם גילוח השפם, הוא אקט שהגבר עושה לעצמו, לכאורה עבור האישה שאיתו, שלא מתמודדת איתו, שבעצם מצביע על כך שהוא לא מתמודד עם עצמו בעצמו. אם לשאול מהסיפור של שלינק, בהחלט ייתכן שגיבור הסרט מתגלח לא רק מבלי שהתבקש, אלא אפילו מבלי לדבר על כך עם חברתו קודם. כאשר היא נכנסת לבית, היא מופתעת ושמחה. "יותר לא תדקור אותי" היא מכריזה באושר; אם הייתה מבקשת ממנו להתגלח, לא סביר שהייתה אומרת תודה? שהייתה, אולי, מופתעת פחות? הגרמני של שלינק חותך בבשר החי ומגלה שזה לא משנה דבר; הבחור של חנקין מגלח את עצמו, וזה רק מפריד אותו מהחברה שלו. שניהם מפסידים.


כמו ערלה, גם לשפם, מרכיב ויזואלי, ומרכיב אינטימי-גופני. השפם של גיבורנו הפריע לחברה שלו לא במראה, כי אם במגע, בטקסטורה. ככל שמערכת היחסים ביניהם נהיית יותר אינטימית, יותר גופנית, כאשר הם מתחבקים, מתנשקים, מקיימים יחסי מין, כך השפם נכנס יותר ויותר לתמונה. אם מגעו היה נעים ומלטף, לא הייתה בעיה. אבל הוא דוקר. הוא פוגע בה, פוצע אותה, מרחיק אותה מגיבורנו. הבקשה שיתגלח, אם אכן הייתה כזו, לא מגיעה מהרצון להגביל או להפחית, אלא מהרצון להתקרב, לגעת, ולהתקבל בשמחה. 

זו הנקודה שבה גיבורנו היה יכול לפעול אחרת, וכשל: מחד, יכול היה לדבר עם חברה שלו מראש, ולהימנע מהגילוח: לגזום, לחפוף עם מרכך, או לחבק אותה אחרת, היו עוד פתרונות. מאידך, יכול היה להדגיש את גבריותו במקומות אחרים; בנקודה שבה השפם נופל לתוך כוס הו'יסקי (סמל הגבריות, אם להאמין לבלייזר), הסרט אומר לנו שהגילוח מקלקל גם היבטים אחרים של גבריות. זה אינו הכרחי; אולי אחרי גילוח השפם, הוא עושה קעקוע של מכונת יריה?


בסרט הקצר "שפם" חנקין מספר סיפור בכמה שפחות מילים: על בחור, שגילח את שפמו, חלם על זה חלום רע, והחליט להיפרד מחברה שלו. לאן שלא נלך ברצון שלנו להבין את הגיבור, המניעים שלו, ותוצאות מעשיו, נחזור חזרה לנקודת ההתחלה, שהיא השפם. השפם בסרט הוא רב ממדי; מסיכה אמיתית שיורדת מהפנים וחוזרת אליהם שוב, הוא מפריד בין גיבור לנוול (ודווקא לנבל אין שפם), הוא המק'גאפין. בלעדיו, לא הייתה עלילה. 

אם אנחנו למדים משהו מהמסע שלנו בעקבות גילוח ושיער הפנים הוא, שאין מאפיין אחר בפרצופו של הגבר שיכול היה להחזיק בצורה כזו סרט שלם על זיפיו.

פוסט זה הוא חלק מן הסדרה "זיפים"; אפשר ללחוץ על התגית כדי לקבל את כל הפוסטים בסדרה, או לגשת לחלק הראשון ולקרוא על מה המהומה. אם נהניתם, למה שלא תשתפו עם חבריכם? אפשר גם ללחוץ על עדכונים כדי להירשם, ולהתעדכן!


1 - שנעשה, חשוב לי לציין, בידי רופא, על גופו של גבר שהחליט לעשות את הניתוח לעצמו, בעצמו.



Grab This Widget

0 comments:

פרסום תגובה