יום רביעי, 26 בפברואר 2014

על פריבילגיות

למה בעצם לטרוח לכתוב טקסט "על פריבילגיות"? בגלל שלמילה הזו יש תפקיד מיוחד בתוך המאבק הפמיניסטי, ולאחר מכן, היא התפתחה לכלי פוליטי בתוך המאבק הפמיניסטי שכדאי לבחון אותו ולפרק אותו. 

פריבילגיה היא "זכות-יתר" שיש לאדם במצב מסוים או עניין מסוים, ואין לאדם אחר. אם לך יש מחשב אישי בחדר ולאחותך הקטנה אין - אז יש לך פריבילגיה שאתה יכול לשחק במחשב בחדר ולראות סרטים ב-YouTube, והיא לא. אם אתה היחידי עם מכונית מבין חבריך, אז הם צריכים לנסוע באוטובוס לסרט שאתם רואים ביחד, ואתה מגיע בנוחות. אם לימודים באוניברסיטה עולים הרבה כסף, אז אנשים שיש להם הרבה כסף יכולים ללכת ללמוד באוניברסיטה, ואנשים שאין להם מספיק כסף, לא. וכן הלאה.


אחת התרומות הכי חשובות של המאבק הפמיניסטי עבורי לדרך שבה אני רואה את העולם, היא ההצבעה על כך שהמנגנונים שמשמרים דיכוי של קבוצות חלשות, ובמיוחד נשים, עובדים בצורה ערמומית פעמיים: הם גם שקופים, וגם תמימים. זאת אומרת, שבתחילה קשה להבחין שהם נמצאים שם בכלל, ואחר כך, קשה להצביע על "מה לא בסדר כאן". הדוגמה הכי בולטת, המדד הכי חזק שמשתמשים בו כדי לדבר על דיכוי הוא כאשר מדברים על אי שיוויון בייצוג נשים במוקדי השפעה וכוח ובבעלות על משאבים והון[1]. כאשר מנסים להסביר למה יש אי שיוויון בייצוג מתחילים ללכת אחורה: יש הרבה פחות מנהלות ממנהלים כי יש פחות מנהלות זוטרות ממנהלים זוטרים כי יש פחות ראשי צוות נשים מראשי מוות גברים כי יש... ואז מגיעים לאיזה קו (אותה "תקרת זכוכית" ידועה לשמצה) שמתחתיו יש "מספיק" נשים או אפילו רוב נשי, ומעליו פתאום המספרים מתהפכים ויש המון גברים ומעט נשים. למשל, כל התלמידות לומדות פיזיקה בחטיבה (או "מדעים"), אבל אז מעט מאוד נערות לומדות פיזיקה 5 יח' בתיכון, ועוד פחות נערות הולכות ללמוד פיזיקה באוניברסיטה. אז ברור שרק שתי נשים אי פעם זכו בפרס נובל לפיזיקה! עם כל כך מעט פיזיקאיות, למה אפשר לצפות. אבל אם אנחנו שואלים "למה" או "איך", אנחנו עוברים מ"כל הילדות לומדות מדעים" ל"מעט נערות לומדות פיזיקה מוגבר", קשה לנו למצוא תשובה, כי כאמור בהתחלה, המנגנונים שגורמים לכך הם גם שקופים, וגם נראים לנו טבעיים.

כאשר יש מנגנון שמעדיף גברים על נשים (או ילדים על ילדות, נערים על נערות, בחורים על בחורות, וכן הלאה) זה מכונה בשפה של המאבק הפמיניסטי "פריבילגיה"[2]. אם נער מתקשה בפיזיקה וההורים שלו לא נותנים לו לוותר ומשלמים למורה פרטית ומשפרים את הציון שלו מ-70 ל-90 ולכן הוא מתאהב במקצוע והולך לעשות פיזיקה 5 יח', ואם נערה מתקשה בפיזיקה אז ההורים והמורה שלה מציעים לוותר ואומרים לה "לא נורא, 70 זה בסדר", אז ההשקעה העודפת בנער הזה היא הפריבילגיה שלו. אם ראשי צוותים גברים נוטים להעדיף לשכור עובדים על גבי עובדות לצוות שלהם, ונוטים להעריך יוזמה ועצמאות אצל העובדים שלהם יותר מאשר אצל העובדות שלהם, זו פריבילגיה, והפריבילגיה הזו מובילה לכך שיותר עובדים גברים מתבלטים בהשוואה לעובדות, יותר מהם מקבלים קידום, יותר מהם מגיעים לעמדות ניהול ואז הם ממשיכים לקדם בעיקר גברים. מה שחשוב כאן הוא שההורים של הנער והנערה ההיפותטיים שלנו והמנהלים שמקדמים בעיקר עובדים, לא שמים לב שהם עושים את ההעדפה הזו, כי המנגנון הזה שקוף, ואם מישהו יצביע להם על זה[3] אז נראה תהליך של הצדקה והצטדקות: "אבל היא לא אוהבת פיזיקה והוא כן!" "אבל הוא כל הזמן מתנדב לעוד ועוד משימות, והיא לא!" וכן הלאה. קשה לשרטט קו ישיר בין המנגנונים הללו, שנראים כל כך טבעיים ותמימים רוב הזמן, ובין האפליה ואי השיוויון והדיכוי; לכן זה מאבק. אבל זו לא הנקודה העיקרית כאן, אז נגבש שכאשר המנגנון מעדיף אותנו, אנחנו קוראים לזה "פריבילגיה", שקשה לראות את זה בלי מאמץ מודע ומכוון, ונמשיך הלאה.

כאמור, אחד מתפקידיו הראשונים של המאבק היה להפוך פריבילגיות בלתי נראות לנראות, ולשכנע את הרוב הגברי בעל הכוח וההשפעה שאלו פריבילגיות לא טבעיות, אלא מנגנונים חברתיים שאפשר לשנות. לכן, באופן טבעי, הדבר העיקרי שהפמיניזם התעסק בו בהתחלה היה פריבילגיות גבריות. אם נציץ לרגע בהגדרה שחלק מהפמיניסטיות נותנות למילה הזו, נראה שיש החושבות שזו ההגדרה היחידה למילה הזו, אבל אם נחזור להגדרה המקורית, ואכן, הטובה יותר, של פריבילגיות נראה שזכות-יתר בעניין מסוים זה משהו שיכול להיות לכל אחד, בעניין כלשהו. אפשר בקלות לראות שליותר גברים יש יותר פריבילגיות מאשר לרוב הנשים, אבל בעניינים מסוימים, אפשר לראות בקלות פריבילגיות נשיות על גבי חסרונות גבריים. אז למה הפמיניזם לא מתעסק בזה?

הסיבה הראשונה והעיקרית לכך היא שכאשר מתבצע דיבור על פריבילגיות נשיות הוא כמעט אף פעם לא משמש להנכחה כנה של פריבילגיות נשיות לטובת פירוקן, אלא בעיקר כהתקפה צבועה על המאבק הפמיניסטי עצמו. אנשים הטוענים "טענות שיוויון" מזויפות למיניהן[4], מצביעים על פריבילגיות נשיות כסימן לכך שהסדר הקיים או בסדר, או לא נורא כל כך, ומתנגדים לצעדים היותר רדיקליים שהפמיניזם דורש.

לנהל דיאלוג אמיתי ותקיף מספיק על פמיניזם זה קשה, כי המאבק הפמיניסטי במהותו דורש שינויים רדיקליים באורח החיים שלנו, ובאופן טבעי ונורמלי, אם משהו מאיים לך על אורח החיים, אתה נוטה להעדיף להתנגד לו. הפוסט המאוד מוצלח הזה מתאר כיצד השיח הפמיניסטי יכול להיות מאוד לא נגיש, גם כי הוא טכני, וגם כי הוא דורש שינויים גדולים ואנשים מעדיפים "צעדים קטנים, לאט, ובלי להפיל את השיטה בבת אחת." אז בתוך דיאלוג שבכל מקרה קשה לנהל, עדיף לפשט אותו ולא להיכנס לפינות יותר מורכבות שרק מאכילות את הטרולים או נותנות תחמושת לגיס חמישי. קל יותר להסביר למה אתה מתנגד לפריבילגיות גבריות, אם אתה לא מתעסק בזה שיש גם פריבילגיות נשיות. 

ככל שהמאבק הפמיניסטי התרחב וצבעיו התרבו, כך המושג של פריבילגיות נהיה עמוס יותר; אם התחלנו בדיבור על פריבילגיות גבריות מול פריבילגיות נשיות, עם הזמן קבוצות אחרות נעמדו ודרשו להכיר בפריבילגיות של האחרים מולן, זאת אומרת, בחוסר הפריבילגיות שלהן - להט"בים מול סטרייטים, לא-לבנים מול לבנים, טרנסג'נדרים מול סיסג'נדרים, לא בריאים מול בריאים, זקנים מול צעירים, עד שהגענו למאסה קריטית שהובילה ליצירתו של הכלי הפוליטי שבו עסקינן: הביטוי check your privileges. 

הכוונה בביטוי, שבן פחות מעשור, היא לבקש מהדובר לבחון האם ייתכן והוא מתעלם מההשפעה של הפריבילגיות שלו על נקודת המבט שלו, והאם זה מקשה עליו להבין את בן שיחו או להסכים איתו. אם נחזור להתחלה, אז כאשר הנערים בפיזיקה 5 יח' מתרברבים שהם עובדים קשה ובכיתה אין הרבה נערות כי "הבנות לא משקיעות", נבקש מהם לבחון את הפריבילגיות שלהם ולראות האם הם נהנו מעזרה או יתרונות או זכויות יתר שהנערות לא. אבל, אם מטרת הביטוי הזה הייתה להעשיר את הדיאלוג ולעזור לדובר לראות מנגנונים שהם מטבעם שקופים, הוא במהרה הפך לפארסה: כלי נשק פוליטי שמשמש להשתקת הדובר. במקום לעזור לו לראות את הפריבילגיות שלו ולהצביע איך הן משפיעות על נושא הדיון, מושא הביטוי אמור לשתוק ולעמוד מבויש בפינה, כי לו יש פריבילגיות. רק לאלו שסובלים מותר עדיין לדבר[5].

בסקירה מעניינת משנה שעברה, הדלי פרימן, עיתונאית ב-Guardian מצביעה על איך השימוש בביטוי התפשט, חיזק את העיסוק בפוליטיקה של זהות, ומביאה קצת מהביקורת עליו: שהוא משמש להשתקה, והעיסוק המוגזם בו בא על חשבון עשייה פמיניסטית. במקום לפעול ביחד ולגייס בעלי ברית כדי להוביל לשינוי פוליטי, אנחנו מחטטים באובססיביות בביוגרפיה של כל אחד ואחת, ומחפשים היכן הם הם נהנים מפריבילגיות, ואיך גם להם אין זכות דיבור, כי הם לא יודעים איך זה. במקום לבנות דיאלוג, הביטוי הזה מפורר אותו: כל אחד עומד לבד בנקודת החיתוך הבודדה שלו בין כל מעגלי זכויות היתר שלו, ובגלל שאין באמת בן אדם שלא נהנה מפריבילגיה איפשהו, הוא תמיד יוכל להשתיק כל אחד בעזרת הביטוי הזה. ככה לא בונים מאבק פוליטי.

ב"מעונן חלקית" היא מזכירה לנו, יש למאבק צורך באנשים עם פריבילגיות[6]. לא רק שריבים מרירים על מי נהנה יותר ומי סובל יותר דוחים אנשים מהמאבק ומחלישים אותו, אלא שזה גם מרוקן את המילה הזו מתפקידה החשוב בתוך המאבק. המטרה של "בחן את הפריבילגיות שלך" היא לא להשתיק את הדובר. להיפך. היא לעודד אותו לדבר מתוך נקודת מבט של השני. היא לעודד אותו לנסות לדמיין איך זה לחיות בלי הפריבילגיות שלו. היא להוביל אותו להבנה שחיים שבהם כל הפריבילגיות שקופות, הם חיים שגם הוא נפגע מהם, בגלל שיש הרבה עניינים שבהם דווקא הוא סובל מחוסר זכויות.




2 - כאשר נגיע לשלב שבו "פריבילגיה" הפכה לכלי פוליטי שיש לפרק, נזכור את הנקודה הזו בתור הנקודה שבה הבעיה התגנבה פנימה: כאשר אנחנו משווים בין זה שיש לנער היפותטי הרבה כסף, או מכונית, עם זה שגם הוא בורג במערכת שבמקרה מעדיפה אותו על פני הנערה.[]
3 - וזה התפקיד הראשון של המאבק; להפוך מנגנון שקוף למנגנון נראה.[]
4 - המכונות גם "פמיניזם ליברלי", כאילו כדי להעליב במכה אחת גם פמיניסטים וגם ליברלים.[]
5 - כמובן, הפמיניסטיות שמשתמשות בביטוי כדי להשתיק את הדובר האחד, מגלות שבקלות הביטוי מופנה כלפיהן אם הן במקרה סיסג'נדריות או סטרייטיות או אשכנזיות או בעלות תואר שלישי או בלי משקפיים או שאין להן שיתוק מוחי או ששני ההורים שלהם בחיים או שהן גדלו עם כלב.[]
6 - או, כמו שאני אוהב להזכיר, היה צריך לשכנע מספיק גברים כדי שיצביעו בעד לתת לנשים זכות הצבעה.[]

Grab This Widget

0 comments:

פרסום תגובה