בשנה האחרונה התעוררו מיני פרוגריסיביים לרגע ו"גילו" שיש דבר כזה "הדרת נשים" ברחוב החרדי[1]. מולם, יצאו החרדים וטענו: לא כך. אצלנו נשים בטוחות יותר, מכובדות יותר. דווקא ברחובות אחרים נשים מקבלות פחות כבוד. הם מציגים משוואה פשוטה: נשים מתלבשות בצורה שלילית (למתקשות, אם אפשר לזהות את צורת הגוף שלכן או לראות אפידרמיס שלא מכסה לכן את הפנים או הידיים, אז אתן בעייתיות) לא בגלל שהן רוצות אלא כי גברים מכריחים אותן, ואם רק היו משחררים אותן מההכרח הזה (קרי אם גברים אחרים היו מכריחים אותן להתלבש אחרת) מצבן היה טוב יותר.
זו טענה מעניינת לא כי היא משכנעת איכשהו (אני מתקשה לחשוב על מישהי שלא יצאה מנקודת מוצא שומרת מצוות שהאמירה הזו מעניינת אותה) אלא כי היא סימבולית ליחס הקשה שיש לחברה האורתודוקסית עם נשים במאה האחרונה. כאשר יהודי אורתודוקסי נאלץ להשתמש במושג פמיניסטי מודרני כמו "כבוד האישה" כדי להצדיק משטר דיכוי והשתקה שלה, זה בגלל שהוא בבעיה שקשה לו להיחלץ ממנה. לחרדים הזיזו את שדה הקרב; מה שהיה בחוץ נכנס פנימה, מה שהיה בבית עבר לרחוב, והכלי שהשתמשו בו בקלות עד עכשיו, כלי הצניעות, כדי להצניע את האישה (כל האישה; לא רק המיניות שלה, אלא גם הפיזיות שלה, האינטלקט שלה, הקול שלה) כבר לא עובד.
אם המטרה שלכם היא לתת לאישה שנולדה היום בעולם המערבי גישה שווה (או אפילו קרובה) לגבר שנולד היום לאותה רמת הכנסה, חופש תעסוקתי, חופש תנועה, חופש מפחד ומאלימות, חופש מיני, חופש בבניית משפחה, השפעה פוליטית וחברתית או רווחה בריאותית - אז יש לנו עדיין עוד המון עבודה. אבל קיומה של העבודה הזו בעתידנו לא מעלימה את העובדה ש"התנועה לשחרור האישה", על צורותיה וגלגוליה השונים והמגוונים, גרמה לשינוי החשוב ביותר והעמוק ביותר בעולם לאורך המאה ה-20: לפני המאה ה-20, נשים היו מוקצות מכל חלק בקביעת גורלן; הן לא יכלו להצביע, להיבחר ולחוקק, לנהל עסקים בצורה חופשית, והתקשו להחזיק ברכוש. הן לא היו חלק מהרפואה שעסקה בהן, או ממדעי ההתנהגות, הכלכלה, והפסיכולוגיה שבחנו אותן. הן לא נהנו מהגנת החוק נגד צורות רבות של אלימות. באף אחד מהמדדים הללו (מלבד הזכות להצביע) העבודה לא שלמה, אבל הצעדים קדימה בכל אחד מהמדדים הללו מדהימים. לאלו שנולדים בעשור האחרון של המאה ה-20 קשה אולי לקלוט כיצד יש חברות בתוך העולם המערבי שבהן, בחלק מהמדדים הללו, נשים עדיין עומדות על האפס.
הרעיון של אישה צנועה לא התחיל במאה ה-19 וגם לא בחברה החרדית, אלא עם שחרור בתחומים אחרים הגיע גם שחרור מיני ואופנתי; אישה "משוחררת" לא הייתה רק אישה שדיברה או התנהגה באופן משוחרר אלא גם התלבשה באופן משוחרר יותר. לפני התנועה הפמיניסטית, מיניות האישה הייתה הדבר היחידי שגברים היו צריכים למשטר, כי לא היה להן שום דבר אחר. אבות ואחים היו צריכים לשמור על הבתולין של הבת/אחות ולהעביר אותה לרשות הבעל, שהיה אמור לוודא שהוא הפרטנר המיני היחיד שלה. אלא שכניסתן של נשים לעולם הפוליטי, הכלכלי, והחברתי, נתנה להן כוח מסוגים נוספים; אם מטרתך היא לייצר חברה שבה הכוח הזה עדיין שמור בלעדית לגברים, אתה נאלץ למצוא דרך חדשה לדכא את הכוח הזה. אם התרגלת להשתמש בכלי הצניעות לדכא נשים, סביר שתנסה להתאים אותו למציאות החדשה הזו.
כאשר החברה האורתודוקסית משתמשת בכלי הצניעות, היא יכולה לייצר אצלנו את התחושה שהבעיה היא במיניות הנשית גרידא; כביכול נוצרת משוואה "אישה חשופה מעוררת תאווה אצל היהודי; זו מניעה אותו לעשות משהו רע; לכן האישה צריכה להתכסות." מעבר לנקודה המגוחכת שאישה צריכה להגביל עצמה בגלל בעיה של מישהו אחר, התנגדות למשוואה הזו מייצרת מצבים אבסורדיים כמו מצעד פמיניסטי לעודד זנות. אנחנו צריכים לדחות את המשוואה הזו באופן כללי; הבעיה עם נשים איננה הלבוש שלהן בציבור. אנחנו צריכים לנתח מחדש את כלי הצניעות לא ככלי להדחיק מיניות, אלא ככלי כללי יותר להצנעת הקיום הנשי באופן כללי.
כך טור דעה הקורא לבחורות להיות "צנועה אבל לא מכוערת" נהיה ברור יותר. לכאורה, מדור בסתירה: נשים מתלבשות ב"צניעות", בגדים ארוכים שמעלימים את צורת גופן, כדי לא למשוך גברים. מה פתאום שיתלבשו בבגדים מכסים, אבל שעדיין נראים טוב? אם המטרה היא למשוך גברים, לעורר תאווה, מלכתחילה הן יכולות להתלבש איך שירצו. הסתירה מתבהרת במסקנת הטור: "יש משהו בסיסי שחייבים לחזק ולתחזק. נכון גם שאנחנו לא צריכים לגדל דור חומרני של פאשניסטיות, אבל תלמידות השביעית והשמינית של היום, ירצו למצוא בן זוג בעוד מספר שנים. הן חייבות ללמוד שלפני יציאה לדייט, חשוב להעיף עוד מבט במראה, ולבדוק אם זו הדמות שהצד השני מצפה לפגוש." המשהו ה"בסיסי" הזה שצריך ללמד דור חדש של בחורות, זה שיופי הוא רק בשביל הגברים, ורק עד שאת מוצאת בן זוג. הבעיה אף פעם לא הייתה עם נשים שמתלבשות כדי לתפוס חתן; היא עם נשים שמתלבשות יפה למען עצמן. כך פאות נוכריות, שנתפסו בעבר כצנועות עוד יותר ממטפחת, מותקפות על פריצותן, בכרוזים או באלימות. הבעיה היא עם פעולה עצמאית שאישה עושה, עם הכסף שלה, לגבי הגוף שלה; אין לזה שום קשר למיניות נשית, ובוודאי שלא לעורר תאווה אצל גברים.
המהפכה הפמיניסטית התחילה בזכות להצביע, ואח"כ להיבחר, לא במקרה. החופש הבסיסי ביותר הוא השותפות בתהליך קבלת ההחלטות. ברחוב האורתודוקסי, פירושו של דבר השותפות בתהליך חקיקת ההלכה. עבור יהודי אורתודוקסי, זו מערכת חוקים רחבה יותר וחשובה יותר מאשר ספר החוקים של מדינת ישראל, שבכתיבתו נשים אורתודוקסיות לכאורה יכולות להשתתף[2]. ברור למנהיגי הרחוב החרדי, שלשם הקריאה לשיוויון עלולה להגיע. זו הסיבה להקצנה בדרישות להעלים נשים, והטענות שאלו הלכות שקיימות לכאורה דורות על גבי דורות. זה מאבק רחב, שיש לו חזיתות בצבא, בהליכה ברחוב, בשירה בציבור, בלימוד בבתי ספר. אסור לנו לטעות ולחשוב שזה מאבק על תאווה ויצרים; זה מאבק על החופש של נשים חרדיות. הנצחון במאבק הזה לא יהיה על זכותן של ילדות בנות 6 ללכת לבית ספר או על קיומן של מדריכות חי"ר; הוא השחרור של נשים בכל מדינת ישראל, לא רק בחלק ממנה, להשתתף במערכת שקובעת את גורלן. אז היכולת שלהן לקום בבוקר ולהחליט מה ללבוש, עבור עצמן, יהיה רק היטב אחד מיני רבים של החופש הזה.
1 - לבני עצמה הייתה חלק מההדרה הזו, כאשר הורידה עצמה מהמודעות של "קדימה" בבני-ברק, חטא לא יסולח בעיניי.
2 - הן זכאיות כמובן להצביע, בינתיים, אבל נאסר עליהן להיות חברות כנסת, לשבת בראשות או במועצת עיריות, וכן הלאה.
כאשר החברה האורתודוקסית משתמשת בכלי הצניעות, היא יכולה לייצר אצלנו את התחושה שהבעיה היא במיניות הנשית גרידא; כביכול נוצרת משוואה "אישה חשופה מעוררת תאווה אצל היהודי; זו מניעה אותו לעשות משהו רע; לכן האישה צריכה להתכסות." מעבר לנקודה המגוחכת שאישה צריכה להגביל עצמה בגלל בעיה של מישהו אחר, התנגדות למשוואה הזו מייצרת מצבים אבסורדיים כמו מצעד פמיניסטי לעודד זנות. אנחנו צריכים לדחות את המשוואה הזו באופן כללי; הבעיה עם נשים איננה הלבוש שלהן בציבור. אנחנו צריכים לנתח מחדש את כלי הצניעות לא ככלי להדחיק מיניות, אלא ככלי כללי יותר להצנעת הקיום הנשי באופן כללי.
כך טור דעה הקורא לבחורות להיות "צנועה אבל לא מכוערת" נהיה ברור יותר. לכאורה, מדור בסתירה: נשים מתלבשות ב"צניעות", בגדים ארוכים שמעלימים את צורת גופן, כדי לא למשוך גברים. מה פתאום שיתלבשו בבגדים מכסים, אבל שעדיין נראים טוב? אם המטרה היא למשוך גברים, לעורר תאווה, מלכתחילה הן יכולות להתלבש איך שירצו. הסתירה מתבהרת במסקנת הטור: "יש משהו בסיסי שחייבים לחזק ולתחזק. נכון גם שאנחנו לא צריכים לגדל דור חומרני של פאשניסטיות, אבל תלמידות השביעית והשמינית של היום, ירצו למצוא בן זוג בעוד מספר שנים. הן חייבות ללמוד שלפני יציאה לדייט, חשוב להעיף עוד מבט במראה, ולבדוק אם זו הדמות שהצד השני מצפה לפגוש." המשהו ה"בסיסי" הזה שצריך ללמד דור חדש של בחורות, זה שיופי הוא רק בשביל הגברים, ורק עד שאת מוצאת בן זוג. הבעיה אף פעם לא הייתה עם נשים שמתלבשות כדי לתפוס חתן; היא עם נשים שמתלבשות יפה למען עצמן. כך פאות נוכריות, שנתפסו בעבר כצנועות עוד יותר ממטפחת, מותקפות על פריצותן, בכרוזים או באלימות. הבעיה היא עם פעולה עצמאית שאישה עושה, עם הכסף שלה, לגבי הגוף שלה; אין לזה שום קשר למיניות נשית, ובוודאי שלא לעורר תאווה אצל גברים.
המהפכה הפמיניסטית התחילה בזכות להצביע, ואח"כ להיבחר, לא במקרה. החופש הבסיסי ביותר הוא השותפות בתהליך קבלת ההחלטות. ברחוב האורתודוקסי, פירושו של דבר השותפות בתהליך חקיקת ההלכה. עבור יהודי אורתודוקסי, זו מערכת חוקים רחבה יותר וחשובה יותר מאשר ספר החוקים של מדינת ישראל, שבכתיבתו נשים אורתודוקסיות לכאורה יכולות להשתתף[2]. ברור למנהיגי הרחוב החרדי, שלשם הקריאה לשיוויון עלולה להגיע. זו הסיבה להקצנה בדרישות להעלים נשים, והטענות שאלו הלכות שקיימות לכאורה דורות על גבי דורות. זה מאבק רחב, שיש לו חזיתות בצבא, בהליכה ברחוב, בשירה בציבור, בלימוד בבתי ספר. אסור לנו לטעות ולחשוב שזה מאבק על תאווה ויצרים; זה מאבק על החופש של נשים חרדיות. הנצחון במאבק הזה לא יהיה על זכותן של ילדות בנות 6 ללכת לבית ספר או על קיומן של מדריכות חי"ר; הוא השחרור של נשים בכל מדינת ישראל, לא רק בחלק ממנה, להשתתף במערכת שקובעת את גורלן. אז היכולת שלהן לקום בבוקר ולהחליט מה ללבוש, עבור עצמן, יהיה רק היטב אחד מיני רבים של החופש הזה.
1 - לבני עצמה הייתה חלק מההדרה הזו, כאשר הורידה עצמה מהמודעות של "קדימה" בבני-ברק, חטא לא יסולח בעיניי.
2 - הן זכאיות כמובן להצביע, בינתיים, אבל נאסר עליהן להיות חברות כנסת, לשבת בראשות או במועצת עיריות, וכן הלאה.
