‏הצגת רשומות עם תוויות צבא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות צבא. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 11 בנובמבר 2014

הפכתי לליכודניק; סוג של ביקורת על הסרט "זעם"

בספר "לוחמי החלל" של היינליין יש מורה לאזרחות; בגיל 17 חשבתי שהוא מבטא היטב ערכים שאני מאמין בהם, כי הייתי בן 17 ולא הבנתי כל כך מה הוא אומר. בין השאר הוא אומר את זה:

"The most noble fate a man can endure is to place his own mortal body between his loved home and the war's desolation."

זה קנה אותי לגמרי. "הגורל הנאצל ביותר" אמרתי לעצמי. לזה אני מתגייס. לזה כולנו[1] מתגייסים. לשים את גופנו, שלמותנו, חיינו, בין הבית והמשפחה ובין זוועות המלחמה.
היינליין כתב את זה בארץ שבה זה קורה. במאה ה-20 ובמאה 21 אויבי אמריקה לא הגיעו לחופיה. הנערים, הגברים הצעירים הלכו למות על חופים זרים כדי שההרס לא יגיע אל ארצם, כך הם חושבים, אולי. גורל נאצל. זוועות המלחמה לא מגיעות לאמריקה. הן כן מגיעות לישראל.

בסרט "זעם" מפקד הגדוד מביט בעייפות, בייאוש, במפה של כפרי גרמניה שהוא נאלץ לכבוש, כפר אחרי כפר, לטבוח בילדים ובנערים הגרמנים שהם כל מה שנשאר היטלר לזרוק לתופת, ושואל "למה הם לא פשוט נכנעים?" והסמל (אותו מגלם בראד פיט) מביט בו ושואל "אתה היית נכנע?" אף גבר לא היה נכנע; גם אל המוות הבטוח היה צועד, מקריב חייו כדי להגן על ביתו מפני זוועות המלחמה. 

הסרט נפתח במבט על חייל אמריקאי, נהג טנק, מחזיק בידו של חברו, עוזר הנהג, שמת. ידי שניהם מגואלות בדם. אנחנו לא רואים את פרצופו של החייל שמת, או לומדים עליו פרטים כלשהם, אפילו לא את שמו האמיתי. הסמל חייב להורות לגורדו, הנהג, לעזוב את היד, של מי שישב ונלחם לצידו שלוש שנים. במאמץ הוא משחרר את האחיזה, ואחר כך, כאשר יורידו אותו מהטנק, ראשו עטוף במעיל (הם כורכים את המתים במעיליהם, כמו תכריכים, כך שכל חייל צועד, נלחם, עטוף מראש בתכריכי קבורתו) החיילים מחבקים אותו, עוטפים אותו בגופם. כך לכל אורך הסרט, כאשר הם רבים וצועקים או דוחפים ומושכים, בועטים ומרביצים, אוחזים, מצמידים לחי ללחי, מצח למצח. הגברים, כל הגברים בסרט הזה, גופניים אחד עם השני כל הזמן, מעבירים חום ושואבים כוח, מתחברים לחיים ומתנתקים מהמתים, שוברים אחד את השני, מאחים את השברים.

כל מהות החיים שלהם מצטמצמת למגע הפיזי הקרוב ההדוק ביותר; צוות טנק חי אחד בשני, מפריש, אוכל, ישן, מת, במרחק סנטימטרים ספורים זה מזה, לאורך ימים, שבועות, חודשים, שנים אפילו. העולם שלהם מצטמצם לאלו, לקבוצה הקטנה שסביבם, שעליה הם חייבים להגן. הבית, המשפחה, המדינה, רעיונות רחוקים, ולכן אתה שם את גופך לא כדי להגן עליהם שם אלא להגן עליכם פה. על הצוות שסביבך. אלא שהמשפחה שלך נמצאת עמוק בתוך זוועות המלחמה. הדיסוננס שובר אותך.

זו אמת שאף אדם אינו רוצה להרוג אדם אחר, והצבא חייב לשבור את ההתנגדות הטבעית הזו נגד האקט המחריד הזה. "למה אתה כאן?" הסמל שואל את החייל הצעיר, שעוד לא חודשיים בצבא, ומצביע על הגרמני השבוי, "כדי להרוג אותו; ולמה הוא כאן? כדי להרוג אותך." זו אמת פשוטה, חיילים לוחמים מייצרים מוות; זה תפקידם, ואין בלתו. הם מביאים את זוועות המלחמה לאויב כדי שהאויב לא יביא את זוועות המלחמה אליהם הביתה, ובכך מגייסים את האויב בעל כורחו לגורל הנאצל שלו. הדיסוננס שובר אותם.

צפיתי ב"זעם" בתחושת נחישות שהלכה וגברה ככל שחפרו חוליות הזחל עמוק יותר בבוץ האינסופי של שדות גרמניה, הרצון לשרוד את הזוועות הלך והתחשל בי. הסרט אינו חוסך בזוועות, אך גם לא מתגאה בהן. אדם מת כאשר יורים בו, או שורפים אותו, או מפוצצים אותו לחתיכות, או שפגז חודר את גופו מקצה לקצה. הפס-קול בקינה מדודה היטב, והבוץ החום מטפס למעלה, צובע את החיילים, את הפנים, את הדם עצמו בחום זהה, עד שאתה רואה אמריקאים וגרמנים מתים, ואין ביניהם הבדל, כי אין. הם נשברים במלחמה, חלקם בוודאי לא ישרדו אותה, אבל אני כן.

הסרט הפך אותי לליכודניק. אם היה דוכן גיוס בחוץ הייתי מתגייס למילואים. צריך להקרין את הסרט הזה בשבוע הראשון לכל טירונות, אמרתי לעצמי. זו מטרתו של הצבא; לאסוף את הגברים הצעירים, מתים מהלכים שמשלימים עם מותם, להכין אותם להרוג, להציב אותם בין הבית ובין זוועות המלחמה. אבל הגורל הנאצל הזה לא מתממש, לא יכול להתממש, כי מלחמתנו איננה על חוף זר. ראיתי לעומקה של השאיפה הזו, להרחיק את הרוצח, האויב, מאיתנו, מהילדים שלנו, המשפחות שלנו, החפים מפשע ההולכים ברחוב או מחכים לאוטובוס או עומדים בתחנת הרכבת - גופנו יחצוץ ביניהם ובין זוועות המלחמה - חיבקתי אותה ואימצתי אותה לחיקי. רק להגן עליהם, שלא ידעו את זוועות המלחמה.

אבל זו איננה מלחמה; הצד השני אינו "האויב" כי הם מעבר לרחוב, הם בתוך הבית, בתוך הגבולות הלא ברורים ולא קיימים שלעולם לא נצייר של מדינה שהחליטה לא להחליט. להרוג בהם לא ימנע את זוועות המלחמה, כפי שלהרוג בנו לא יפסיק אותה. אין כאן שום גורל נאצל. זו אינה מלחמה כי אין בה נצחון; הסכסוך מתנהל, ממשיך, נצחי, והתקווה שהפלשתינים יעלמו או ששאיפות העצמאות ההכרחיות[2] שלהם יעלמו היא תקוות שטות; גם אנחנו לא היינו נכנעים.

המלחמה ב"זעם" היא טירוף שיכול להסתיים, לא מציאות יומיומית שאנחנו מנציחים, מרחיבים, מחזקים מיום ליום. בונים עוד ועוד בתים ושכונות והתנחלויות שיעטפו את הזוועות ויהפכו אותן לבית החדש שלנו. איך נחצוץ ביניהן לבין הבית שלנו, כאשר הן הבית שלנו? הדיסוננס ישבור אותנו.

די לסטטוס קוו; להתעלמות מהחמאס עד שצריך להרוג בו כדי לשמר אותו בחיים; להרחבת ההתנחלויות עד שצריך להרוג בהם כדי להצדיק את קיומן. את ההתנחלויות יש לפנות, כדי שלמו"מ יהיה סיכוי. את הגבולות יש לשרטט. שנוכל באמת ובתמים להגן על החפים מפשע, להרחיק מאיתנו את הזוועות.



1 - לא כולנו, כמובן; רק חלק מן הגברים היהודים הלא חרדים. זה לא באמת "צבא העם". []
2 - עם שחי תחת כיבוש עם זר, עוין לו, שמנסה בכל הכוח להרחיק אותו מביתו ומולדתו, איזו ברירה יש לו, מלבד להיאבק על עצמאותו? אפשר לגנות טרור ואלימות שוב ושוב, אבל המחשבה שהעם הפלשתיני יסתפק בקיום דחוק תחת שנאתה של ישראל, זו גזענות לשמה. []

יום חמישי, 7 באוגוסט 2014

נוהל חניבעל

כמה מילים על נוהל חניבעל, ועד כמה הוא נוכח בצבא.

הקדמה ראשונה: אני מדבר על השירות הצבאי שלי כי הוא מהותי לנושא הדיון, לא כי אני חושב שדיון צבאי הוא תנאי הכרחי להשתתפות בדיון על צה"ל, או כי הוא אינדיקציה לערכיות כלשהי אצל הדובר.

הקדמה שנייה: אני מדבר על השירות הצבאי שאני עברתי; אני לא אומר שכך זה בכל היחידות בצה"ל. אם אתה התגייסת לפני שנתיים ושמעת משהו אחר, זה לא הופך את הסיפור שלי לשקרי; הוא פשוט קרה עם מפקד אחר, לפני עשור וחצי.


התגייסתי באוגוסט, 1999, ונשלחתי לשרת בחטיבה 188, כחלק מחיל השיריון בצה"ל. עברתי טירונות ומקצועות בבסיס קלמן-מגן הידוע גם כביסל"ש, בסיס כל כך שכוח אל ועוין שחיילים נדרשו לשמור בו בזוגות, לא בגלל סכנה כלשהי (מול משטחי הטנקים, למשל, אין גדר) אלא בגלל שכאשר חיילים התבקשו לצעוד לבדם במשך שעות ארוכות מסביב לבסיס, הם נטו לירות בעצמם.

אחרי 4 חודשים עברנו לרמת הגולן כדי להשלים את המסלול, ואחרי השלמת המסלול, צורפתי לפלוגה ו' של גדוד 74 בתור נהג טנק. בתחילת השירות "הקרבי" שלי, אהוד ברק הוציא אותנו מרצועת הבטחון בלבנון, אז ביליתי כמה שעות בנקודה הכי דרום מערבית של לבנון, כמה מאות מטרים מהגבול, מה שדי שעשע אותי. שמעתי ברדיו בחדשות מדווחים שהטנק האחרון עזב את לבנון, בעודי יושב על טנק עדיין בתוך לבנון (אבל אולי זה לא נחשב לבנון-לבנון; לא יודע).

אחרי היציאה מלבנון, קו כחול וקו אדום התמזגו לקו סגול, והגדוד שלנו תפס עמדות לאורך הגבול. הטנקים היו פזורים במוצבים שהחזיקו אותן פלוגות של חיילי חי"ר; באותו זמן זה היה פלוגות של חטיבת הצנחנים. אני לא זוכר את מספר הגדוד, רק את הסמל שלו, כד קטן שחלק מחיילי הגדוד היו שמים על שרוך שקשרו מסביב לצווארם. הסיפור הפלוגתי היה שהכדים הקטנים הכילו את מיצי התאווה של חברותיהם של אותם חיילים. אז זה נראה לי הגיוני.

היינו טנק בודד באחד המוצבים, מנותקים מהחי"ר, עם משימות משל עצמנו. אבל, היינו עדיין מחוברים לפלוגה, ולחטיבה שלנו; בעצם היינו מחוברים לכמה יחידות כי גם להיררכית הפיקוד של הצנחנים היה מה להגיד עלינו וגם להיררכית הפיקוד של המוצבים עצמם, אז אני לא זוכר מי היה המפקד, מה הייתה דרגתו, כאשר עברנו את התדרוך הזה. אבל היינו לפחות 20 איש בתדרוך, חי"רניקים ושיריונרים. זה היה לפני החטיפה של בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד[1]. הדאגה מחטיפה הייתה באוויר; המוצב היה קרוב לגבול, המשימות היו על הגבול או מעבר לו, ועל כן היינו רלוונטיים מאוד לדאגה הזו. הקצין המתדרך הצביע על דרך עפר שנכנסת עמוק יותר לתוך לבנון, הצביע על שער בגדר שהדרך מובילה אליו ואמר שאם תהיה חטיפה, שם היא תהיה[2], ואז, יכניסו את החיילים למכונית, היא תמהר במעלה הדרך, ותעלם מעבר לגבעה, לתוך לבנון. הוא סיפר לנו על קצין מודיעין שנתפס על ידי חיזבאללה, ואיך צה"ל היה צריך לשנות את כל נהליו, את כל הצפנים שלו. הוא תיאר את הנזק שיגרם לצה"ל אם חייל חי יגיע לשבי האויב, ואמר, "אם המכונית הזו תעבור את הרכס, אנחנו לעולם לא נראה את החייל הזה יותר".

זה היה לפני החטיפות בלבנון, לפני גולדווסר, או גלעד שליט. הכרתי שני מקרי חטיפה בתרבות הפופולרית: רון ארד, ונחשון וקסמן. האחד השאיר את אשתו האומללה קורבן נצחי, והשני מת כאשר ניסו לחלץ אותו. נראה שהיה עדיף כבר למות. זה היה הרעיון של הקצין הזה; הוא אמר "אם נראה שאנחנו לא מצליחים לעצור את החטיפה, אם נראה שהמכונית הולכת להימלט, אז צריך לעשות כל מה שאפשר כדי לעצור את המכונית" כאן הוא עבר להסתכל ישירות על צוות הטנק שיעשה את המעשה הזה, אם וכאשר הוא נדרש "צריך לפגוע במכונית ולהרוג את החייל."

חשוב לי להבהיר שזה לא היה תדריך סודי, או בקוד, או לא רשמי. זה היה תדריך מבצעי, על הסכנות בגזרה, ועל המטרות והמשימות של הכוחות שהיו בה. כולם היו צריכים לדעת מה כולם אמורים לעשות, כי כולנו היינו ביחד באותו המוצב. ההוראה הזו גם לא עוררה התנגדות, לא היה דיון. הקצין הבהיר מה צריך לעשות, שעדיף לנו, לכולנו, חייל מת על חייל חטוף, ואם נראה שאי אפשר לעצור את החטיפה, צריך להרוג אותו. זה לא נרמז. זה נאמר. זה גם קיבל שם. נוהל חניבעל.

אני לא יודע אם זה נוהל טוב, או נוהל רע. זה היה לפני 14 שנים, ואני בכנות לא זוכר אם זה היה אחד הגורמים שעיצבו את התודעה הפוליטית שלי, שהבהירו לי שלצה"ל לא באמת אכפת משלומי ורווחתי, לא כמו שהיינליין או בן-גודיון הבטיחו לי. אני יכול לומר שלא הייתי יורה לחייל אחר בגב כדי שלא יהפוך לשבוי חי. אני יכול לומר את זה, אבל אני לא יכול לדעת שזו האמת. אף פעם לא הייתי במצב שבו קיבלתי פקודה כזו, שבו נדרשתי לקבל החלטה כזו.

אני לא מציע עמדה לגבי ערכו של הנוהל; אבל אם אנחנו מנהלים דיון על קיומו של הנוהל, אז הוא קיים. בצורה ברורה ומפורשת, מול האנשים שנמצאים בסכנת חטיפה, והאנשים שיתבקשו להרוג אותם במידה והם נחטפים.



1 - הייתי צריך לבדוק בו'יקיפדיה כדי לדעת מה היו שמותיהם. []
2 - ואכן, שם היא הייתה. []

יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

שיפצו"ר

כשהייתי חייל סדיר הסתובבתי עם כיסים תפוחים, כפי לפי המור"קים של אבא שלי, ככה נראה חייל: מוכן לכל. עטים עובדים, איזולירבנד, טסטר, אולר, תחבושת, שפתון, פלסטר... ופנקס. החל מהשבוע הראשון, בכל פעם שנתקלתי במשהו שהייתי רוצה, שנגמר לי, או שהייתי רוצה לשפר, הייתי מוציא את הפנקס, ורושם אותו לעצמי. לקראת השבת הייתי מתקשר הביתה, במידה והיה צריך לקנות דברים, ומעביר את הרשימה לעורף. בסוף השבוע היינו מארגנים את השיפצו"רים לפי הרשימה, ומגיעים לשבוע הבא מוכנים קצת יותר. קצת יותר.

אבא שלי היה מאוד בעד. הוא מגלם בהרבה דברים את רוח ה"נסתדר" היהושראלית שגורמת לכל כך הרבה צרות כשמנסים לגרום לקבוצת ישראלים להישאר בקבוצה ולשחק לפי החוקים, אבל מועלית על נס בתור "המוח היהודי" כשהיא גורמת לנו להמציא את האנטי-וירוס, להנחית מטוס בלי כנפיים, או לזכות בפרסי נובל. הוא היה מוכן לקנות, להכין, ולתקן כדי שלילד יהיה נוח וטוב יותר בשירות - רק דבר אחד עצבן אותו מאוד. גרם לו להוציא עשן מהאוזניים. כשהייתי לוקח איתי נייר טואלט. 

בין של"ג למלחמת לבנון השנייה
המור"קים של אבא שלי נשמעו כמו גרסה מעודנת של "גבעת חלפון", מאוכלסים בחיילים לא מגולחים, שתמיד ממהרים ללגלג על המפקד, אבל רבים ביניהם מי יסיים לגרז את הטנק ראשון. את השיפצו"ר הוא יכל להבין - חלק חיוני מהחוויה היה להבין את המערכת, ולשפר אותה, במיוחד אם המפקד לא מאשר, במיוחד אם זה נגד התקנות. אבל מתחת לזה צריכה להיות שכבה מוצקה ויסודית שאפשר לסמוך עליה, לעמוד עליה, שבלעדיה רוח ה"נסתדר" הופכת להיות רפא קטלני של אנוכיות ובוז לחברה. במילים אחרות, צה"ל לא צריך לספק לחיילים שלו טסטר, וברור שצריך להביא עוד פלנלית מהבית, אבל נייר טואלט? זה משהו שהצבא צריך לספק. 

אם חוסר נייר טואלט (ואוכל, ומים חמים, ומדים, וכו') היה הסימניה בתחילת הספר, מלחמת לבנון השנייה[1] הייתה השיא הדרמטי. בסופו של דבר אפילו הגדוד שלי גויס, והגענו ללול תרנגולות בגבול לבנון כדי להתכונן לפלישה פנימה ומצאנו עצמנו לבד. בלי אוכל, מים, כדורים או מחסניות, מדים, נעליים, או טנקים. בשלושת הימים הראשונים של שהות הגדוד על הגבול, מי שהאכילו והשקו את הגדוד היו קיבוצים בסביבה, וקציני לוגיסטיקה חכמים הצליחו להרים, להעביר, ולגנוב ציוד נדרש ממקומות עלומים. הפעם הפריץ שממנו שדד היהודי החכם היה צה"ל בעצמו[2]. זו הייתה מלחמה שהבהירה לי בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שצה"ל הוא לא צבא אחראי. הוא צבא מתנהל.

מיד אחרי המלחמה, נכתבו דו"חות, נאספו מסקנות, והיום המצב אמור להיות שונה. צה"ל מבטיח שבפעם הבאה שתהיה מלחמה, לחיילים יהיו מים ואוכל. אז אנחנו מגיעים להיום (13.12). ב"ישראל היום" נכתב תחת הכותרת המתחכמת "בחזרה לתורנות מטבח" שצה"ל החליט להקפיא תוכנית שמחליפה את המטבח הצה"לי בחברות קייטרינג חיצוניות. התוכנית הייתה אמורה לחסוך לצבא כסף, אבל הסתבר שהיא יקרה יותר מהמתוכנן. האוכל האזרחי היה כל כך טעים שנוכחות בחדר האוכל הצה"לי בבסיסים עלתה ב-30%.

בוא נעזוב רגע את הרעיון של מיקור חוץ בצה"ל[3], ונתמקד בנתון. אותם 30% לא היו בדיאטה עד שצה"ל החליט להחליף סגל במטבח; הם יצאו מהבסיס לארוחת צהריים וקנו אוכל בעצמם. האם יש משהו יותר בסיסי, שצה"ל אמור לדאוג לו, מאשר אוכל[4]? לפני המעבר לקייטרינג, כאשר אותם אלפי חיילים אכלו בחוץ, מה הם חשבו? מה הוריהם חשבו (שבטח עזרו לממן את האוכל הזה)? האם גם הם ראו אדום, ולא הבינו למה הצבא לא דואג למשהו כל כך בסיסי?

חייל הוא לא הילד של אף אחד
הצבא צריך לבסס צורכי בסיס, ולמעשה צריך לשאוף שאף חייל לא יביא כלום מהבית, משנקל ועד שרוך נעל, בגלל שברגע הגיוס ולבישת המדים הצבא אמור לגלגל את המתגייס מהיותו בן-אדם להיותו חייל. בתור זרועה ומגנה של המדינה, צבא חייב, כדי להיות אפקטיבי, לגזום ולהגביל את האנושיות של חייליו. זה נעשה כדי שהם יעשו משהו שהוא מטבעו פסול (להרוג אנשים אחרים) וכדי להוריד מהם את האחריות למעשה הזה. הורדת האנושיות של החייל לא משרתת רק אותו, אלא גם במובן אולי פרדוקסלי, את אויביו. הפגיעה בחייל הופכת למוצדקת מעצם היותו חייל - הוא אמור להיות המטרה של האויב, משום שהיותו מטרה לגיטימית הופכת את המטרה האזרחית, את הלא-לוחם והלא-חמוש, את בית החולים והאמבולנס, האוטובוס והשוק, למטרות לא לגיטימיות[5].

כאשר מתגייסים התחילו להביא מגבות, שמיכות, כפכפי אמבטיה, פלאפונים, נייר טואלט, אוכל, ערכות עזרה ראשונה, ועוד ועוד ועוד, הצבא נשם לרווחה, לקח צעד אחורה, והתחיל להתלונן על אמהות שמתקשרות למג"ד. במקום זאת היה צריך לשרטט קו ברור בין חיי האזרח לשירות החייל ולהבהיר שהצבא לוקח אחריות על השירות הזה, מלבישת המדים ועד פשיטתם. חוסר האחריות הזה מגיע לשיאו בהתנהגות של חיילים במחסומים, ומול אוכלוסיה אזרחית (ובמיוחד מפגינים) בעשור האחרון. אני לא מנקה את ידיהם של החיילים - כל אדם אחראי למעשיו. אבל יש אחריות גדולה יותר שמונחת לא אצל המפקדים הישירים שלו, שהם ילדים במעט מבוגרים ממנו, אלא אצל כל המערכת שנמצאת מעליו: מפקדי הגדודים והחטיבות, הפרקליטות, המטכ"ל, ושר הבטחון כמובן. הפוסט האחרון של גורביץ המתאר את תגובות הצבא למותו של מוצטפא תמימי מהווה מסר מאוד ברור לכל בחור צעיר שעומד במחסום - שההתנהגות שהובילה למותו של מפגין לא חמוש היא התנהגות ראויה. זו הדרך שבה הצבא גורם לעוד ועוד שפיכות דמים. פעילות של מחסום ווטש, או "שוברים שתיקה", היא ההורים שקונים לבן שלהם מדים, או הבן שלהם שהולך וקונה לעצמו אוכל כי האוכל בבסיס לא אכיל. פעילות אזרחית בוואקום שהשאיר הצבא. 

כפי שהייתי מייעץ למלש"ב צעיר להימנע מגיוס לצבא שלא דואג לבריאותו, שעות השינה שלו, מלבושו, או מזונו, כך הייתי מייעץ לחייל שנדרש להתייצב במחסום להימנע משירות בצבא שלא דואג לרוחו או לאופיו. אני מסכים עם הפעילים שמבקשים ענישה הוגנת ואמיתית לחיילים שגורמים למותם של מפגינים ולא חמושים, אבל חשוב לי עוד יותר למנוע את המיתות הבאות. כרגע, שום דבר לא מונע אותן. 


1 - אני מרגיש נורא מצחיק לקרוא לזה "מלחמת", שכן זו לא הייתה מלחמה, אפילו שיש לה אות מערכה. []
2 - יש לי עוד כמה דברים לכתוב על רמת המוכנות של הטנקים, אבל אני חש שזה יהיה לחצות איזה קו של צנזורה צבאית, או משהו כזה. בוא נגיד שהטנקים של צה"ל סבלו מ-Resurrection Sickness חמורה, ומזל שלא היו צריכים להילחם בצבא מסודר. []
3 - יהיה הרבה יותר חכם להוציא מחוץ לצה"ל דברים כמו ניהול כוח האדם, או את הפרקליטות הצבאית. []
4 - האמת, שאני יכול לחשוב על שינה ובריאות, שני תחומים נוספים שבהם צה"ל לא מצטיין... []
5 - הדבר הראשון שכל הוגה צבאי היה צריך להצביע עליו שמי שצריך להיאבק בארגוני טרור זו המשטרה, לא הצבא, כי ארגון טרור בהגדרתו הוא אנטיתזה לצבא: הוא פוגע במטרות אזרחיות, וחבריו נטמעים באוכלוסיה אזרחית. בדיוק כמו ארגוני פשע מאורגן, ולא כמו מחתרות ולוחמי גרילה. []

יום שלישי, 20 בספטמבר 2011

נשים - מין בסכנת הכחדה

תשעה צוערים בקורס קצינים בבה"ד 1 יצאו באמצע טקס צבאי כי לא רצו לשמוע אישה שרה; הם סירבו לפקודה ישירה לחזור לאולם. למחרת, שמונה חתמו על מכתב התנצלות על כך שיצאו באמצע, ואחד סירב. הוא הודח מייד. מאוחר יותר, שלושה צוערים נוספים הודחו - משום שידעו מראש על תוכן הטקס, ותכננו לצאת באמצע. 
אם כאשר אתם שומעים על הסיפור הזה הוא מקוצר לכותרת "חיילים הודחו כי יצאו מהאולם כדי להימנע מלשמוע שירת נשים" חשוב לתקן את הרושם הזה: צה"ל בשום אופן לא הגן על זכויותיהן של הזמרות, וחמישה מהצוערים שיצאו מהאולם וחתמו על מכתב ההתנצלות המשיכו בקורס. הפרת פקודה בכוונה תחילה; זו הסיבה שהצוערים הודחו. 

פקודה בלתי חוקית בעליל

ההיררכיה הצבאית בנויה על מילוי פקודות במלואן ללא היסוס. מפקדים גילו שכאשר חייל לא רואה עצמו אחראי למעשיו אלא את מפקדיו, ניקל עליו לייצר אלימות נגד אנשים אחרים[1]. זהו שיקול פרקטי: הצבא הוא מנגנון ליצירת אלימות מבוקרת. כדי להיות טוב בזה, חיילים נדרשים להשהות את שיקול דעתם האישי ולבצע פקודות. אפילו פקודות לא חוקיות.

גם כאשר פקודה מפרה את כללי הצבא או חוקי מדינת ישראל, חייל נדרש לבצע אותה. לאחר מכן, מוטל עליו לדווח על הפרת החוק, והצבא אמור להתמודד עם הפרות החוק הללו במסגרת הצבא. בשנים האחרונות, מבקשים רבני ישיבות ההסדר והרבנות הצבאית להוסיף את חוקי ההלכה לרשימה הקצרה הזו. כפי שמפקד לא אמור לבקש מחייליו להפר את כללי הצבא או חוקי מדינת ישראל, כך אסור יהיה לו לבקש מחייל להפר את חוקי ההלכה. 

בל ניתן לכותרות כמו "הצבא הכריז מלחמה על הדת" לבלבל אותנו; כאשר הנושאים הללו עולים מראש, צה"ל כמעט תמיד מתקפל. כאשר תלמידי הסדר שולבו ביחידות מודיעין שדה ונדרשו ללמוד מפי נשים, הם סירבו והלכו לכלא. אבל, שוב, רק בגלל סירוב הפקודה.במחזורים הבאים, מפקדים למדו לא לדרוש את זה מהם. צה"ל הדיח חיילים שקראו לסרב פקודה בהתנתקות, אבל בשטח שיבץ מראש חיילים חובשי כיפה במקומות אחרים. "הארץ" עשה כתבה די נרחבת על הנושא, והתמונה ברורה. כאשר חוקי ההלכה מוצגים בפני צה"ל מראש בצורה מסודרת, המפקדים מתיישרים בהתאם להלכה.


אם לא על פי גזרת המלך - לא הייתה ראויה להתאוות לה

כמו שגורביץ אוהב לצטט, התלמוד מתייחס לאישה כאל "חמת מלא צואה ופיה מלא דם". בוא נשים את האמירה הזו בהקשרה: נשים זה רע, גברים זה טוב. נשים מסוגלות רק לרגש, הן מייצגות את הטבע, ותפקידן העיקרי הוא טבעי: רבייה. גברים מסוגלים לחשיבה רציונאלית, הם מייצגים את הציביליזציה, המדע, ומסוגלים להתעלות מעל טבעם החייתי כדי לשרת מטרות נעלות יותר. לו לא היינו הגברים נולדים עם תאוות המין, לא הייתה בעיה. אבל עבור כותבי התלמוד, ועבור אינספור כותבים אחריהם במשך מאות שנים אח"כ, נשים ייצגו סכנה לגברים. הם יכלו להסיט אותם מדרך הישר, וכדי למנוע מהן לעשות זאת, חשוב היה להציב את האנרגיה המינית הפרועה שלהן[2] תחת שליטה גברית: של אב, אח, או בעל[3].

זהו מעגל קסומים שסופו מאכיל את ראשיתו: האישה רעה, לכן נלקח ממנה הכוח וניתן לגבר; הגבר טוב וצריך לשלוט באישה; לכן במערכת היחסים ביניהם, הכוח נשמר עבור הגברים. הבעיה היא שעכשיו המעגל שבור; יש ממנו נקודת יציאה: אם נשים אינן רעות, הן לא חייבות להיות בשליטה. אפשר לתת להן קול, לאפשר להן לקבוע את גורלן שלהן, וכנגזרת מזה, את גורלם של אחרים. אפילו אם הם גברים.

אי אפשר לשמר את הרעיון שנשים בעמדות כוח יהוו גורם שלילי ומזיק לאורך זמן אם נותנים לגבר לפגוש שוב ושוב דוגמאות סותרות. קיצוניות יכולה לחיות רק בתוך מרחב סטרילי; לכן אנחנו עדים להקצנה האנטי-נשית הזו. היסוד הבסיסי של החברה החרדית, הנותן רק לגברים את היכולת לקבוע את הכללים שלפיהם היא מתנהלת, לא יכול לשרוד לאורך זמן במפגש עם חברה שמאפשרת לנשים לפעול, ואף למשול, במרחב הציבורי. לכן הפלישה של עזרת הנשים מבית הכנסת למרחב הציבורי: לקווי אוטובוס, פרסומים ברחובקופות חולים ציבוריות, וכמובן, צה"ל. כדי לשמר את השליטה הזו.

התנגשות בין ערכים

בפוסט קודם, המשלתי להלן: משאבי המדינה שקולים לאוכל במזווה, ובעוד לכל אחד מאיתנו העדפה לאוכל שונה, הדרך הצודקת להחליט מה נבשל מהאוכל הזה תהיה לתת לכולם קול שווה בהחלטה הזו. אם פוליטיקה היא הדרך שבה קהילה מחליטה מה הם משאבי הקהילה ואיך לנצל אותם, אז פוליטיקה צודקת היא זו שבה כולם, גם מיעוטים, עניים, ואפילו נשים(!) משתתפים בתהליך קבלת ההחלטות. עמדה שמאלנית פלורליסטית, תאפשר לכל אחד להביע את דעתו ולקדם את הטוב בעיניו; אבל אסור, בשם הפלורליזם, להגביל מישהו מלהשתתף בקבלת ההחלטות. בטור דיעה מבחיל במיוחד, טלי פרקש מנסה להציג מיצג שווא, שבו הצבא מקדם שיוויון בין גברים לנשים על חשבון שיקולים בטחוניים. אבל, לא רק שהצבא מתקפל בפני הדרישות להפריד בין נשים לגברים כל הזמן, אלא שאין זה תפקידו של צה"ל להחליט מה יהיו הערכים של החברה שלנו. זה תפקידנו.

לכן חשוב לשים את המקרה הזה, ולמעשה את כל המקרים שבהם חיילים מתנים את ההסכמה שלהם לשרת בכך שסביבתם תהיה נקייה מנשים, בהקשר הרחב שלו: האם אנחנו מוכנים שהערך שלנו, שחברה צודקת רק כאשר לכולם יש קול שווה בניהול החברה הזו, יפנה מקומו לערך אחר, האומר שיש להגביל את קולן של נשים, את נוכחותן ואת יכולתן להפעיל כוח, רק למקומות שנשאיר להן?


1 - הם גילו, בנוסף, שעוזר לגרום לחיילים לראות את האויב כלא-אנושי. לרוע המזל, התכונה הזו נשארת גם אחרי שעוזבים את הצבא.
2 - משעשע לגלות שהסטריאוטיפ של הגבר החרמן שרק רוצה מין והאישה הפריג'ידית שמשמשת כבלם נגדו הוא המצאה מודרנית. 
3 - עוד מימי קדם ידענו שמקור הכוח שלנו בשיער. לכן ברור שנשים מתבקשות לשמור על שיערן מסודר, בשליטה, או מכוסה לחלוטין. אסור שהאנרגיה הזו תורשה להיות חופשית...