יום רביעי, 29 באוגוסט 2012

ביקורת חפה מספוילרים לסרט "טד"

סת' מק'פרלן, הבימאי-תסריטאי-כוכב של הסרט "טד" חי בעולם פנטזיה; בעולם הזה כל הנשים, בין אם זונות, קופאיות, עובדות זוטרות בחברה להשכרת רחבים או עובדות בכירות בחברת יחצ"נות, הן יפהפיות מדהימות שיכולות להופיע על השער של כל מגזין אופנה ממוצע. הוא חי בעולם שבו דובון מונפש יכול לרהט דירה שלמה בת 4 חדרים, כולל עמדת קריוקי, טלוויזיה ענקית, ובר מלא משקאות, במשכורת מינימום של קופאי בסופר. זה בגלל שסת' מק'פרלן גר בעולם שבו אפשר לקחת בדיחה אחת ("היי! אתה דובי מדבר!") ובעיה אחת ("או שאתה מפסיק לעשן סמים ולהבריז מכל דבר, או שאנחנו נפרדים") ולהפוך אותן לסרט של שעה וחצי שירוויח עשרות מיליוני דולרים ויוכיח, כנראה, שלא צריך טעם טוב כדי להצליח. למעשה, לא צריך טעם בכלל

זה לא ש"טד" אינו סרט מצחיק. כל חמש דקות יש בו לפחות בדיחה חזקה אחת, ובשאר חמשת הדקות אתה לפחות קצת נהנה. הבעיה היא שאתה מרגיש מלוכלך. מק'פרלן חושב שזה מצחיק להציג הומופוביה, גזענות, אנטישמיות וסקסיזם על המסך, וזהו. הוא לא לוקח אותן למקומות הקיצוניים, המופרכים, שבהם דיבורי השנאה והבדיחות הגזעניות קורסים לתוך עצמם והופכים לפתטיים, כמו שעשו ב"הכול נשאר במשפחה" ועדיין עושים ב"סאות'פארק"; לא. הוא חוזר על האמירות כפי שהן; אם הקהל צוחק, זה מאי-נוחות על כך שמישהו פשוט יכול להגיד משהו כמו "חג המולד הוא זמן קסום, שבו מקבלים מתנות, מגשימים משאלות, ומרביצים ליהודים", או "תהיה לנו מסעדה איטלקית וניתן לכולם להיכנס; אפילו ליהודים. טוב, חוץ מלמקסיקנים", בלי להראות כאילו הוא צריך להתבייש בעצמו. 

מק'פרלן לא המציא את סוג ההומור המתפלש באלימות חסרת מטרה ונוזלי גוף; "בית החיות" שחרר את החיה הזו אל העולם, ו"אמריקאן פיי" הביא אותה לשיא שממנו אנחנו גולשים למטה, עמוק למטה, לתוך בור בלתי נדלה של... טוב, נפסיק כאן. מק'פרלן לא אשם, אבל הוא איכשהו מצליח להרוויח יותר מכולם בעודו מנצל את ההומור הבזוי ביותר שאפשר לדמיין מחוץ לגן ילדים, עם חיוך זחוח, וידיים מלוכלכות בחרא.

עם זאת, מק'פרלן בהחלט אשם בכך ש"טד" הוא סרט מאוד דל. כמעט ריק. חצי שעה מתחילת הסרט בהיתי בג'ון בנט, האיש החתיך והדביל ביותר בעיר בוסטון, הולך בעצב במורד המסדרון ותהיתי מה בעצם הבעיה איתה הוא מתמודד בחיים שלו? הוא קם בבוקר, הולך לעבודה, וחוזר הביתה לבחורה מאוד מוצלחת, עשירה, וסקסית; אם בדרך הוא לא היה מבריז מהעבודה כדי לעשן סמים, לא היו לו בעיות בכלל. בלי בעיה, בלי התפתחות, בלי פתרון אמיתי, הדבר היחידי שהסרט עושה הוא למשוך את הזמן, ובין לבין, להציג כמה קטעים מצחיקים.

כמו במערכונים הגרועים ביותר, מק'פרלן לא הצליח לחשוב על סיפור שהוא יכול לספר. הוא חשב "כמה מגניב זה יהיה אם דובון קם לחיים בגלל משאלה של ילד בן 8, ואז 27 שנים אחר כך הוא משתכר, מנבל את הפה ומזיין פרחות" - אבל לא מצא שום דבר לעשות עם הדובון הזה. אז אנחנו צופים בסרט במשך שעה וחצי, במיוחד במערכה השלישית המיותרת לחלוטין, ומבינים שהגיבור שלנו היה יכול לפתור את כל בעיותיו בחמש דקות הראשונות של הסרט אם פשוט היה מתנהג כמו בן אדם מבוגר. עבור מק'פרלן, שנראה שכל משאלות חג המולד שלו התגשמו, נראה שזו אכן משימה מאוד קשה. 

Grab This Widget

2 comments:

אנונימי אמר/ה...

מקפרלן

Itai Assaf Greif אמר/ה...

תיקנתי. תודה!

הוסף רשומת תגובה