"מה קרה?" שאלתי אותו; הוא הסביר שנקלע לוויכוח מרגיז ורועש עם בחור אחר, חובש כיפה, על האם זה "טוב" לקיים מצוות.
"זה לא טוב?" שאלתי
לא, הוא מצדיק, ומיד פוצח בתיאור מיני זוועות שנעשו בהיסטוריה של האנושות, על ידי יהודים ולא יהודים, בשם "הדת".
"אוקי" אני מקשה "אבל אותו בחור לא מציע שתסקול באבנים מחללי שבת או תאנוס נשים בזמן המילואים בימינו אנו נכון? הוא מדבר על דברים שעושים היום."
רגע, רגע, חברי אומר, הוא גם מצפה שאאמין בכל מיני דברים טיפשיים, כמו זה שהיקום כולו בן 6,000 שנה, או שחכמי התלמוד חזו מראש את מהירות האור - כל מיני שטויות כאלו!
אני מסכים איתו "אלו אכן שטויות; אבל זה לא קשור להאם זה טוב או לא לקיים מצוות - אתה יכול לקיים מצוות בלי להאמין."
כן, אבל הוא ממלא את הראש של ילדיו בשטויות האלו!
אני מושך בכתפיי "הורים יכולים לספר לילדים שלהם איזה אגדות שהם רוצים, ולחנך אותם לאיזה ערכים שהם רוצים[1]; מה הוא אמר כדי לשכנע אותך?"
זו הנקודה שבה חברי מתפוצץ, האמירה שעבורו מכילה בתוכה כל מה שכל כך נורא באמונה הדתית:
הוא חושב שטוב להתנהג ככה, כי זה מה שאלוהים אמר!
לא ממש אמירה שאפשר להתווכח איתה.
אחר כך המשכתי לחשוב על האמירה הזו. "כי אלוהים אמר" זו אמירה די חזקה, אם מאמינים בה. "אדם בתורת ישראל בראש ובראשונה מצווה, הוא לא אדם חופשי." אמר השבוע ד"ר אביעד הכהן. מצווה היא מילת המפתח - עם ישראל חותם על הסכם עם אלוהים, ולבני ישראל אין את החופש להימנע מהציוויים בהסכם הזה. אחר כך אנחנו משאילים מהנוצרים עוד כמה הטבות: אלוהים הוא טוב ומיטיב, יודע כל; מה שהוא מבקש, הוא מבקש מסיבה טובה, ואם נקיים את הבקשות שלו, נקבל גמול לאחר המוות. למזלנו, אנחנו אמנם "חייבים" לציית, אבל זה לטובתנו.
כמובן, זהו טיעון מעגלי. האמונה באלוהים היא האמונה ביישות חיצונית, כל-יודעת, מיטיבה, שאנחנו חייבים לה; אז בוודאי שדבריה לא יכולים להיות טיעון בעד להאמין בדבריה... מלבד זאת, אף אחד מאיתנו לא פוגש את היישות הזו. כל הדיבורים והכתיבה עליה, הם רק דיבורים וכתיבה של בני אדם אחרים, בריות כמונו, זמניים וברי טעות. לאמירה "כי אלוהים אמר" אמור להיות אותו התוקף כמו לאמירה "כי אני חושב ככה" עבור חברי האתאיסט, הרי מלכתחילה הוא לא מאמין באלוהים. עבור אדם מאמין, אלוהים הוא בסיס יחיד במינו לציווי מוסרי; אבל עבור אדם לא מאמין, ביסוס האמונה שלך במה שטוב ומה שלא על אלוהים לא שונה מביסוס האמונה הזו על כל רעיון אחר.
אנחנו תולים את האמונות שלנו במה טוב וצודק בדברי וכתבי אחרים כל הזמן, ואנחנו מעבירים אותם הלאה לאחרים בתורנו. כאשר אחנך את ילדיי אלמד אותם את שאבי לימד אותי, שטוב להיות אופטימי אבל להתכונן לרעות - אבל אפילו שהוא המקור לכלל הזה, זו עדיין בחירה שלי לחיות ככה וללמד אותם לחיות ככה. אותו בחור לובש כיפה שמע על אלוהים ממוריו, מחנכיו, הוריו - הוא עדיין זה שבוחר להאמין להם, לקיים את מה שאמרו לו, ולהעביר את דבריהם האלה, לילדיו ולאחרים.
כך, הרוגז האתאיסטי על הרצון של מחנכים והורים דתיים להעביר את האמונה הדתית שלהם, על כך שהיסוד של "טוב" הוא אלוהים, נראה מצחיק. אם הורה או מחנך דתי חושב שיסוד הערכים שלו איכשהו תקף יותר מיסוד הערכים שלי או של אתאיסט אחר, זו מחשבה שקולה לחלוטין למחשבה שלי, שיסוד הערכים שלי נכון יותר מיסוד הערכים שלו, מלבד אם יש לי אמונה דתית - ואז מלכתחילה לא הייתי מתרגז כל כך...
1 - לצורך הסיפור, נניח שזה נכון, אם כי זו לא באמת העמדה שלי. אני מאמין שחובתם של הורים לספק לילדיהם חינוך מתאים לחיים רווחיים, כמו שחובתם לדאוג להם לבית בטוח ואוהב, לדאוג לבריאותם, וכן הלאה. חינוך חרדי בפירוש לא מכין את תוצריו לחיים בישראל, אבל זה לא הנושא כאן.
כמובן, זהו טיעון מעגלי. האמונה באלוהים היא האמונה ביישות חיצונית, כל-יודעת, מיטיבה, שאנחנו חייבים לה; אז בוודאי שדבריה לא יכולים להיות טיעון בעד להאמין בדבריה... מלבד זאת, אף אחד מאיתנו לא פוגש את היישות הזו. כל הדיבורים והכתיבה עליה, הם רק דיבורים וכתיבה של בני אדם אחרים, בריות כמונו, זמניים וברי טעות. לאמירה "כי אלוהים אמר" אמור להיות אותו התוקף כמו לאמירה "כי אני חושב ככה" עבור חברי האתאיסט, הרי מלכתחילה הוא לא מאמין באלוהים. עבור אדם מאמין, אלוהים הוא בסיס יחיד במינו לציווי מוסרי; אבל עבור אדם לא מאמין, ביסוס האמונה שלך במה שטוב ומה שלא על אלוהים לא שונה מביסוס האמונה הזו על כל רעיון אחר.
אנחנו תולים את האמונות שלנו במה טוב וצודק בדברי וכתבי אחרים כל הזמן, ואנחנו מעבירים אותם הלאה לאחרים בתורנו. כאשר אחנך את ילדיי אלמד אותם את שאבי לימד אותי, שטוב להיות אופטימי אבל להתכונן לרעות - אבל אפילו שהוא המקור לכלל הזה, זו עדיין בחירה שלי לחיות ככה וללמד אותם לחיות ככה. אותו בחור לובש כיפה שמע על אלוהים ממוריו, מחנכיו, הוריו - הוא עדיין זה שבוחר להאמין להם, לקיים את מה שאמרו לו, ולהעביר את דבריהם האלה, לילדיו ולאחרים.
כך, הרוגז האתאיסטי על הרצון של מחנכים והורים דתיים להעביר את האמונה הדתית שלהם, על כך שהיסוד של "טוב" הוא אלוהים, נראה מצחיק. אם הורה או מחנך דתי חושב שיסוד הערכים שלו איכשהו תקף יותר מיסוד הערכים שלי או של אתאיסט אחר, זו מחשבה שקולה לחלוטין למחשבה שלי, שיסוד הערכים שלי נכון יותר מיסוד הערכים שלו, מלבד אם יש לי אמונה דתית - ואז מלכתחילה לא הייתי מתרגז כל כך...
1 - לצורך הסיפור, נניח שזה נכון, אם כי זו לא באמת העמדה שלי. אני מאמין שחובתם של הורים לספק לילדיהם חינוך מתאים לחיים רווחיים, כמו שחובתם לדאוג להם לבית בטוח ואוהב, לדאוג לבריאותם, וכן הלאה. חינוך חרדי בפירוש לא מכין את תוצריו לחיים בישראל, אבל זה לא הנושא כאן.
