יום חמישי, 10 במאי 2012

ביקורת חפה מספוילרים על "הנוקמים" (בתלת ממד)


הערה: הביקורת כן כוללת התייחסות לחמשת הדקות הראשונות של הסרט; במידה ורוצים להגיע לסרט עם חוויה בתולית ככל האפשר, אפשר לקרוא רק את הביקורת במשפט אחד ולסגור את הביקורת.

סביר להניח שכל מי שהתכוון לראות את הסרט, יראה אותו, כך שאפשר לחסוך זמן ולסכם את הביקורת במשפט אחד: כל עוד הסרט מרצד לכם מול העיניים, אתם תהנו ממנו, ואפילו תצחקו בקול רם מפעם לפעם; אלא שברגע שתצאו מהסרט, לא יישאר איתכם ממנו דבר.

כאשר הסרט מתחיל, אנחנו פוגשים את הנבל שלו, והדמות היחידה בסרט שיוזמת מאורעות ולא רק מגיבה אליהם, לוקי מאסגארד, חצי-אל כמעט-בן-אלמוות, מגולם בצורה מהנה על-ידי שחקן בריטי בשם טום הידלסטון שלא הכרתי (כי לא ראיתי את הסרט הקודם), שמפציע בחיוך מטורף ומענג בכל פעם שהוא מצליח להכאיב למישהו.

ללוקי יש תוכנית: הוא רוצה לכבוש את העולם ולהיות מלך (אף אחד לא יודע למה), ויש גזע מטושטש של חייזרים (כנראה? הם נראו קצת כמו הכלאה לא גמורה בין סיילונים ולטאות שהשתלטו עליהם הבורג) שהולך לתקוף בשבילו את העולם אם הוא יביא להם קוביה כחולה קסומה בשם הטסרקט (שכנראה בסרט הקודם הסבירו מה הקטע שלה). זהו. זו העלילה. אחרי שחמשת הדקות הללו מסתיימות, אין לסרט עלילה יותר; מה שיש בו, זה הרבה מאוד אקשן מוצלח וכייפי.

אי אפשר להיכנס לכל הקטעים המרגיזים, המיושנים, והנדושים בסרט בלי לחטוא בספוילרים; להתעצבן מהם זו ההנאה העיקרית מכל סרט-קיץ-עתיר-תקציב-מבוסס-משהו-אחר, ואני לא רוצה לגזול את זה ממכם. עם זאת, יש דבר אחד שאפשר לומר, וזה שו'ידון שכח להכניס מטרה לתוך חגיגת-האקשן-ואפקטים-מיוחדים שלו. הגיבורים הולכים מכות (לרוב אחד עם השני, לפעמים גם עם הרעים), עפים מצד אחד של המסך לצד השני, ומתרסקים לתוך כמויות בלתי יאמנות של כלי רכב, כלי טייס (תמיד מקורקעים, אף פעם לא באוויר), ובניינים (תמיד מלאי אנשים, שאף אחד מהם לא נפגע) – אבל שום דבר לא קורה כתוצאה מזה. הגיבור לא מסתכן בהפסד ולא מרוויח מהניצחון, ובלי שיהיה אכפת לנו ממשהו שישתנה בעקבות הסצינה, אנחנו פשוט צופים בספורט; גברים[1] מתאמנים באגרוף מועשר ב-CGI .

מה שכן עניין אותי היה לנחש את סוג הסרט שו'ידון היה יכול לכתוב, אם היו מרשים לו לקחת רק שתיים או שלוש דמויות, במקום כל העשר[2]. כאשר מארק רופלו (שמבוים נפלא ומשחק נהדר) בתור דוקטור באנר פוגש את טוני סטארק של רוברט דאוני ג'וניור, אנחנו רואים מפגש פסגה של שני גאונים שמתנשאים כענקים בין גמדים אינטלקטואלים – תחשבו שרלוק של קאמברבאץ' פוגש את הולמס של יו לאורי – ומקבלים רמז לסוג הסכנות שגאונות כזו יכולה להביא לעולם כשאינה מוגבלת על-ידי תחושת אחריות או מחשבה רציונאלית. להבדיל, כאשר קפטן אמריקה של כריס אבנס (שעושה כמיטב יכולתו, אבל הוא לא בליגה, וזה ניכר) פוגש את סטארק, אתה מקבל שני חזיונות רבי עוצמה של ארה"ב מתנגשים, הכבוד לצבא ולמסורת ארוכת השנים של מלחמה בעריצות מול החשדנות המובנית נגד הממסד וסודותיו; סטארק היה יכול ללמוד לעבוד בצוות ולכבד אחרים, וקפטן סטיב היה לומד על פקודות לא חוקיות בעליל באמריקה פוסט-9/11, אמריקה של עינויים ומעקב לא חוקי אחר אזרחיה – אבל אלו טיזרים לסרטים אחרים; הדמויות לא יוזמות ולא מתפתחות לכל אורך הסרט.

לכל דמות יש בדיוק סצינה אחת לבדה עם כל דמות אחרת, ו'ידון מדגים מה היה יכול לעשות בסדרת טלוויזיה עתירת-תקציב של שלושה פרקים בני שעה וחצי כל אחד (אהם, אהם), וממשיך הלאה. באופן אירוני, אחד השחקנים הגרועים בסרט הזה (כריס "יש לי הבעת פנים איפשהו מתחת לזקן ולכל השיער הזה" האמסוורת') אמור להיות הלב הפועם של העלילה – איכשהו, המזימה של לוקי אמורה להיות נקמה על מאורעות הסרט הקודם (שכאמור, לא ראיתי), אבל כל הסצינות שלו עם לוקי מרגישות מעושות, ואין לו דיאלוג עם אף אחד אחר; אולי גם ו'ידון לא ראה את הסרט הקודם ולא מבין על מה המהומה.

לבסוף, מילה על התלת-מימד. אין בסרט הזה תלת-מימד. אחרי כמה דקות שבהן התרגלתי למשקפיים הלא נוחים, שכחתי שאני רואה סרט בתלת-מימד. להקרין את הסרט הזה רק בתלת-מימד זו ציניות חמדנית, ואם היו סרטים שבהם הטכנולוגיה הוסיפה להנאה, כאן היא מתחבאת כדי לא להפריע. זה טוב, כי היא לא מפריעה לאקשן. זה רע, כי זה אומר שכולכם הולכים להוציא כסף ולהצדיק את הציניות החמדנית הזו.

סופה של הביקורת הוא כמו תחילתה: מי שהתכוון לראות את הסרט, יראה אותו בכל מקרה. מי שלא יודע מי הם "הנוקמים," יבוא כדי לראות שעתיים מהנות של אקשן נקי מסיבוכים. בישיבה מול הסרט, עם קולה ופופקורן, אתם תהנו. אבל ביציאה יהיה ברור, אם מי מהדמויות מעניינת אתכם, או אם העלילה ביקום המתמשך שחברת הקומיקס מארוול מייצרת בהוליווד מעניינת אתכם, תצטרכו לחכות לת'ור 2, איש הברזל 3, והרפתקאות האלמנה השחורה קוטלת הערפדים, כדי לגלות מה יקרה.


1 - והם כולם גברים; הסוכנת רומנוב, "האלמנה השחורה" בשבילכם, וסקרלט ג'והנסון בשביל כל השאר, מקבלת מעט מאוד מכתיבת "הנשים החזקות" המפורסמת של ו'ידון. הסצנות בין כל השאר לעומת זאת, יכולות להעסיק shippers למשל שנים...

2 – סמואל ל. ג'קסון מגלם את סמואל ל. ג'קסון, רובין מ-How I Met Your Mother משחקת מישהי חסרת הומור ואישיות, הסוכן קספר מה"בית הלבן" משחק את הסוכן קספר, ואז יש את לוקי, ת'ור, הענק הירוק, האלמנה השחורה, קפטן אמריקה, "עין-הנץ" ואיש הברזל... 

יום שישי, 4 במאי 2012

אנתרופופיליה

בעוד שאני מצביע מרצ משנת 1999, נהייה קשה יותר ויותר לשים את הפתק בקלפי במהלך שנות ה-2000: כהונתו המביכה של ברק וההתבטלות בפני חזון "השלום" של ביילין היו המכות הקשות העיקריות, אבל גם ההיאלמות דום באופוזיציה הפריעה לי. השנה קל לי מאוד לשים את הפתק הזה בבחירות המוקדמות, בגלל שלפני כמה חודשים נרשמתי לעדכוני הדוא"ל השבועיים של ח"כ ניצן הורוביץ. נכון שהוא קצת יותר מדי מלוקק, קצת יותר מדי פופוליסטי, ואולי זה בלתי נמנע במערכת פוליטית של אזרחים כל כך קצרי זיכרון; אלא שבכל פעם, עם אחוז נכבד ממה שכתב הסכמתי לגמרי. אם ח"כ הורוביץ מייצג ציבור מסוים, אין ספק שאני בציבור הזה. 

זו הקדמה, אולי גילוי נאות, לפני שאני מביא ממכתבו האחרון שבו הוא כותב על החוויה האישית שלו מהרצח ב"ברנוער". מאז הרצח לפני שנתיים, היו כל מיני דברים שרציתי להגיד, וחלקם אמרתי בשיחות אישיות, אבל לא הצלחתי לכתוב על זה בצורה פומבית בגלל התחושה שלי שלא "מותר" או "נאות" לכתוב על אירוע כזה בלי שהיית נוכח בו, או נפגעת ממנו. לניצן, שראה את הדם, שהכיר את ההרוגים, שפעל במסגרות הללו, מותר[1].

הרצח בברנוער היה עבורי התעוררות שאי אפשר לחזור ממנה, שיש קבוצות מאוד גדולות, ציבור אם תרצו, של יהודים בישראל שלא אוהבים אותי. לא במובן של "אני מכיר אותך באופן אישי ואתה בן אדם מאוד אסרטיבי ולא מנומס ולכן אני לא אוהב אותך" אלא במובן של "אתה הומו, אז אני לא אוהב אותך", "אכפת לך מפלשתינים, אז אני לא אוהב אותך", "אתה סמולני, אז אני לא אוהב אותך." 

אני לא מדבר על אהבה אישית, ספציפית, אירוטית, אלא אהבה כללית, התחושה, היכולת לקבל את הקבוצה כולה מראש, גם אם פרטים מתוכה דוחים אותך. כן, האדם הספציפי הזה פגע בי, השניא עצמו עליי; אבל האדם כקבוצה, כלל בני האדם, צעירים, מבוגרים, רחוקים, קרובים, רעים, טובים,  - אלו אהובים עליי. אני אוהב אדם; אין בעיניי דבר אחד יותר חשוב בעולם מאשר בני אדם: אלו שחיים, אלו שהיו והפכו לסיפורים וכך לחלק מאיתנו, אלו שעדיין אינם ואנו דואגים להם כאשר אנו מדברים על הסביבה או על הכלכלה או על אוצרות התרבות, המסורת, השפה שלנו. 

נהייה יותר ויותר ברור שאצל ציבור מאוד גדול בישראל, אין אהבה לאדם. יש אהבה לאלוהים (או לדת, או לכוח, או למסורת); יש אהבת הארץ (הרגבים, הנוף, המרחב); יש הרבה אהבה ליהודים. הם יכולים לאהוב את האדם הספציפי, אם זה אוהב את האלוהים או את הארץ כמוהם, אם זה טוב להתיישבות או ליהודים לדעתם, אם זה שייך לדת או לעם כפי שהם מבינים אותם - כי אהבתם היא בראש ובראשונה לאלו, ורק אחר כך לאנשים שנמצאים תחתם. 

השמאל חטא, המון, וחלקו (מיעוטו, רועש והרסני, אך במיעוט) חוטא עדיין. במרוצו לממש את אהבת האדם שלו, הוא שוכח להכילה עבור כל בני האדם, לא רק המדוכאים והכבושים, אלא גם הכובשים - הוא תוקף את עוולות הכיבוש ומתעלם מכך שילדים בני 18, בגדול, אינם בוגרים מספיק כדי לעמוד בפני מכבש לחצים נורא כל כך, והמבוגרים האחראים השולחים אותם להיות המגף הדורס רחוקים תמיד מההפגנות וסיפורי "שוברים שתיקה" והגז המדמיע, אך אשמים הרבה יותר מהם. הוא מגן על שרון ועל ההתנתקות, ושוכח את הכאב בעקירה מהבית, עקירה שכולם, מימין ושמאל, הבינו במהרה שלא מהווה צעד ראשון בתהליך שסופו פתרון ארוך טווח, אלא קורבן שימנע מפתרון כזה להתקיים. הם היו האייל שנתקע בסבך, שמציל גם היום את המתנחלים ביהודה ושומרון מפינוי. 

אהבת האדם הטשטשה, הביקורת על האחראים לכאב, של שני הצדדים, נראתה כשנאה לצד אחד והתעלמות מכאבו וטענותיו הלגיטימיות, והכתם שהטילו בשמאל היה שדאגתו לרווחת הפלשתינים באה על חשבון דאגתו (הרבה יותר, ארוכת השנים הרבה יותר) לאזרחי ישראל (ולצערי, ושוב לזמן ארוך מדי, כמעט רק לאזרחיה היהודיים). אי אפשר לשקם את מקומו של השמאל בשיח בישראל, או להחזירו לכוון את מעשיה ואופייה של המדינה, בלי להתייחס לכתם הזה, ובלי לשכנע את מירב הציבור שאהבת האדם צריכה לקדום לכל האהבות האחרות, שמדינה, צבא, כלכלה, חוק ומשפט - אלו רק כלים, שבני אדם המציאו ועיצבו, שמשרתים אותנו, ולעולם אסור לנו להסכים לאלו שישימו אותם מעלינו. 


1 - הידעתם? ביהדות, משתמשים בדם לא כדי להכתים, אלא כדי לקדש ולטהר. גם אצלנו, מי ששפכו את דמו זכאי לדבר היכן שלאחרים איננו מרשים.