קוסקוס

[הסיפור הבא בדיוני לחלוטין; כל דמיון בינו לבין אנשים אמיתיים במציאות מקרי בהחלט.]


את סיפורו של חברי שמואל שמעתי בתור למיקרוגל.


שמואל משך את תשומת ליבי בשיעור "שפה ועולם" בתחילה בגלל השאלות שלו, שנשמעו כאילו היו לקוחות משיעור אחר, ואחר כך בגלל השילוב האקראי של מילים וביטויים באנגלית בשטף הדיבור הלא פוסק שלו. אמרנו אחד לשני "שלום" בתור לקנות קפה בזמן ההפסקה, והחלפנו כמה מילים אחרי שגילינו ששנינו אוהבים לראות Glee. עם הזמן התחלנו להיפגש קצת קודם, לשבת זה לצד זה בשיעור, להישאר לאכול אחרי השיעור... בקיצור, נהיינו חברים.


כמו סטודנטים רבים, גם אני מדי פעם חסכתי כסף בכך שהבאתי "אוכל" מהבית, בדרך כלל סנדביץ' פסטרמה ומיונז. שמואל, לעומתי, השקיע בעצמו, והביא כלי פלסטיק אטום, וכאשר פתח אותו, הניב ריחות שמימיים. בפעם הראשונה שישבנו לאכול יחד אחרי השיעור, שאלתי אותו מה זה והוא ענה במילה אחת מהירה, "קוסקוס". הוא לא הציע לי לטעום, ואני התביישתי לבקש.


שבוע לאחר מכן, כאשר התיישבתי לצידו על הספסל מחוץ לבניין, מחזיק קפה ביד אחת ואת הסנדביץ' בשנייה, ושאלתי אותו מה הוא אוכל, ושמואל ענה מהר וללא שהיות, "קוסקוס".


כאשר שאלתי בשבוע השלישי, התשובה הצפויה הגיעה מהר וכמעט מתחת לטווח השמיעה, "קוסקוס"; כאילו התבייש בתשובה.


אכול סקרנות, חיכיתי כל השבוע להזדמנות ללחוץ את שמואל אל הקיר, ולהבין למה ומדוע הוא מביא רק ודווקא קוסקוס, שבוע אחרי שבוע. כשנעמד בתחילת התור למיקרוגל, מאחורי חמישה סטונדטים אחרים, קפצתי עליו ממקום מחבואי, והתעקשתי לקבל תשובה.


"זה לא רק לשיעור", הוא התחיל, מביט קדימה מעבר לכתפו של הר אדם נמוך מחזיק שלוש קופסאות ומפת שולחן, אל ראשית התור שם שתי ערבות בוכיות התווכחו זו עם זו האם לחמם את המרק 47 שניות ב-75% כוח או 32 שניות ב-85% כוח, "אני אוכל קוסקוס כל יום, גם לארוחת צהריים, וגם לארוחת ערב."


"עד כמה שידוע לי, לא כזה פשוט להכין קוסקוס; למה אתה לא מכין אורז, או פסטה?" תמהתי


"אני לא מכין את הקוסקוס; אימא שלי מכינה אותו. כל שבוע אני נוסע פעמיים בשבוע להביא אספקה חדשה של קוסקוס."


"אתה לא גר ברמת מגשימים או משהו? זה לא קצת רחוק?"


שמואל הסתובב אליי, ומה שראיתי בעיניו גרם לי לקחת צעד אחורה "כן, זה רחוק. זו נסיעה של חמש שעות באוטובוס, הלוך ושוב, פעמיים בשבוע. אבל אין לי ברירה" הוא הביט למטה אל הקופסה שבידו "אין לי ברירה..." ואז הוא נשם נשימה עמוקה, ובעיניו היה מבט רחוק כשהתחיל לספר לי את סיפורו 


"אימא שלי בשלנית מצוינת, והיא עושה הרבה דברים טוב, כמו סטייקים, או שניצלים, או פשטידות... היא אופה, היא מטגנת, היא אפילו מכינה גלידה... וגם, מדי פעם, היא הייתה עושה קוסקוס. כשהתחלתי את התואר ועברתי לגור מחוץ לבית, אז הייתי לוקח איתי שאריות כשהייתי נוסע לאוניברסיטה, אתה יודע, דברים שנשארו מארוחת ערב במוצ"ש.


"אחרי כמה זמן, אימא שלי החליטה שאני לא אוכל מספיק, אז היא התחילה לבשל במיוחד בשביל שיהיה לי אוכל לקחת; גולש עם אורז, חזה עוף וירקות, מוקפץ, דברים כאלו. שבוע אחד, מתישהו לפני שנתיים, היא הכינה קוסקוס. אתה יודע איך מכינים קוסקוס? מכינים את הקוסקוס עצמו במין חבית פלסטיק גדולה כזו, ואז עושים מרק ממש טוב, עם חומוס וגזר ורגלי עוף בסיר ענקי, ואז שמים את הרוטב על הקוסקוס וככה אוכלים אותו. כשזה חם וישר מהסיר זה נהדר.


"מן הסתם לא יכולתי לקחת את הסיר איתי למעונות, אז אימא שמה לי קצת מרק בכלי פלסטיק אחד וקוסקוס בכלי פלסטיק אחר, וככה נסעתי למעונות. אלא שביום רביעי נגמר לי המרק, אבל לא הקוסקוס. אני לא מתכוון שנשאר קצת קוסקוס, נשארה מנה שלמה של קוסקוס... אז ביום חמישי בערב נסעתי הביתה ולקחתי את הכלי איתי חזרה, כדי לאכול אותו עם המרק. אבל לא נשאר מרק. אז באותו סוף שבוע אימא שלי הכינה שוב פעם קוסקוס, ואכלנו אותו לארוחת ערב של יום שישי וארוחת ערב של יום שבת, וביום ראשון לקחתי איתי קוסקוס ומרק למעונות... ואז ביום רביעי נגמר לי המרק, ונשאר הקוסקוס..." לרגע עברה בי צמרמורת, כשדמיינתי את מבטו של שמואל, שהוא פותח את המקרר ומבין שנגמר המרק לקוסקוס


"אז הברזתי מהשיעורים של יום רביעי וחמישי, ונסעתי הביתה. אלא שאבא שלי כבר סיים את כל המרק בערב הקודם... אז אימא שלי הכינה עוד קוסקוס! וזה מה שאכלנו, יום רביעי בערב, ויום חמישי בערב, וביום ראשון נסעתי חזרה למעונות ואז..." הוא לא המשיך. אני הבנתי כבר מה קרה.


"ניסיתי למצוא לזה פתרונות; קניתי רוטב לפסטה מוכן, ערבבתי עם קטשופ, אפילו ניסיתי להכין מרק עוף, סתם ככה! וכלום לא עזר. זה היה כמו לאכול רוטב עם פתיתים, או משהו כזה... רק המרק של הקוסקוס הפך את הקוסקוס לנימוח עם תבלינים וטעם שהשתלבו איתו בדיוק... וכל שבוע, היא הכינה עוד ועוד קוסקוס, ועוד ועוד מרק לקוסקוס... ועכשיו... זה כל מה שאנחנו אוכלים, זה בכלי פלסטיק במקפיא וסירים במקרר ובאריזות במזווה... אחותי אפילו התחילה לצאת עם בחור בשם קוסקוס..."


הוא נראה כל כך עצוב שטפחתי על שכמו "אל תדאג, שמואל... עוד שנה אנחנו מסיימים את התואר, ואז תוכל לחזור הביתה..." הוא הביט אליי בתקווה "ולאכול קוסקוס עם מרק ישר מהסיר. הרבה יותר טעים ככה."

----

לפעמים אתה פותח את הבלוג וחושב שתמצא קיתונות רותחים על חוק "החשמל הכשר" המטומטם (יש עצומה נגד, אגב; חתמו נא) ובמקום זה מוצא סיפור קצר על קוסקוס. ככה זה. אגב, למעוניינים אפשר להירשם לעדכונים, ובסרגל מימין אפשר להשתמש במגוון רשתות חברתיות להגיד לחבריכם, היי הנה בלוג. 

ביקורת על "דפיקה", של מרי רואץ'

אני מודה, קניתי את הספר כי הוא היה במבצע וההקדמה שעשעה אותי. לא הייתי בטוח שזה באמת ספר שארצה לקרוא, אבל טיול בן יומיים לצפון העניק לי זמן פנוי במכביר, וממד נוסף לחווית הקריאה. 

גיליתי שקריאת הספר "דפיקה" אינה רק חוויה אישית - זו גם חוויה חברתית. אנשים שטיילו איתי שמו לב לספר (בטח בגלל השם הענקי בוורוד על רקע לבן) ושאלו על מה אני קורא. כשעניתי "סקסולוגיה", התגובות היו מגוונות. אחד מהשואלים לא האמין לי - כאילו הרעיון שיכתבו ספר על סקסולוגיה, במקום על סקס, בלתי אפשרי. המחשבה שזה בעצם ספר על סקס, ולא על סקסולוגיה, הייתה נפוצה: נשאלתי אם יש בספר "טיפים", למשל, קיבלתי הבעות הפתעה שאני קורא ספר "כזה". כמו שרואץ' אומרת, סקס הוא לא נושא שמדברים עליו, ואם כבר מדברים עליו, זה נעשה בתחפושת. 

חלקו העיקרי של הספר הוא סקירה שטחית אך רחבת היקף של סקסולוגים ומחקריהם, מתחילת המאה ה-20 ועד למחקרים העכשוויים ביותר (כולל מחקר שבו הסופרת משתתפת בעצמה, יחד עם בן זוגה הסבלני), ושל אזורים שצומחים במקביל להתפתחות הדיבור על סקס: כמו כתיבת ספרים פופולריים, או צעצועי מין. כתופעת לוואי, רואץ' נחשפת לאוסף הבלתי נדלה של ביטויים וכינויים שמשתמשים בהם חוקרים וממציאים כדי לתאר את מחקריהם והצעות הפטנט שלהם, משום שאם היו כותבים בכנות על מה המחקר שלהם, או לשם מה נועדה המכונה שהם מוציאים עליה פטנט, היו כנראה מאשימים אותם בהפצת תועבה.

כדי לחקור סקס, את ההיבטים הפיזיולוגיים או ההתנהגותיים שלו, צריך לספק סיפור כיסוי, אליבי שיצדיק את המחקר. ניתן להשיג מימון לחקור את חיי המין של נכים, למשל, כי ניתן לתאר את המחקר כתרפיה פיזיולוגית להתמודדות עם נכות; אבל, כפי שאומרת אחת החוקרות, אף אחד לא יכול לחקור את ההשפעות החיוביות של אוננות, כי אין שום דרך לנסח הצעת מחקר כזו בלי להגיד בדיוק מה אתה מתכוון לעשות. כך אנחנו חיים במציאות האבסורדית שפעילות פיזית שנראה שיש לה השפעות חיוביות, נשארת מסתורין גמור לממסד הרפואי, כי אף אחד לא יכול לחקור אותה. 

למרות שרואץ' נוגעת בקלילות בלבד בנושאים הבעייתיים יותר של סקסולוגיה (לדוגמה, קינסי כידוע היה מראיין סוטים ופושעים בצורה שנראתה למבקריו כתומכת; רואץ' לא מביעה עמדה או אפילו מעמיקה בשאלת הגישה של מחקר סקסולוגי לסטיות או פשעים על רקע מיני) הספר מכיל חומר רקע איכותי למכביר, ורשימות קריאה נוספות לרוצים להעמיק. נקודה נוספת לזכותו היא שהספר מאוד מצחיק - מצאתי עצמי צוחק בכל רם שוב ושוב. עבור המחברת, זו כנראה דרך טובה לכתוב על סקס, אבל לא רק. יותר מסקס, היחס של החברה "המהוגנת" והממסד האקדמי לתחום, שילוב של מבוכה, ריחוק, וסקרנות מציצנית, הוא שמצחיק אותה. האנשים שהיא פוגשת ומראיינת רציניים ומקצועיים. לא הם, אלא נושא העבודה שלהם הוא שמביך אותנו, ואל מול המבוכה הזו, אנחנו צוחקים. 

 בעוד שזה ספר טוב ומהנה, אני ממליץ בחום נגד הקנייה שלו בעברית. התרגום, של אלה בשן, הוא אחד התרגומים המחרידים שקראתי. שוב ושוב, ביטויים וניבים באנגלית מתורגמים מילולית לעברית, ללא קשר לנושא הפסקה. אם הספר מגיע למדפי הספרייה הקרובה למקום מגוריכם (או לימודיכם), הוא יוכל בקלות להעביר ליל חורפי ליד התנור, עם כוס שוקו חמה ביד אחת, וגישה למחשב נייד ביד השנייה.