יום חמישי, 7 באוגוסט 2014

נוהל חניבעל

כמה מילים על נוהל חניבעל, ועד כמה הוא נוכח בצבא.

הקדמה ראשונה: אני מדבר על השירות הצבאי שלי כי הוא מהותי לנושא הדיון, לא כי אני חושב שדיון צבאי הוא תנאי הכרחי להשתתפות בדיון על צה"ל, או כי הוא אינדיקציה לערכיות כלשהי אצל הדובר.

הקדמה שנייה: אני מדבר על השירות הצבאי שאני עברתי; אני לא אומר שכך זה בכל היחידות בצה"ל. אם אתה התגייסת לפני שנתיים ושמעת משהו אחר, זה לא הופך את הסיפור שלי לשקרי; הוא פשוט קרה עם מפקד אחר, לפני עשור וחצי.


התגייסתי באוגוסט, 1999, ונשלחתי לשרת בחטיבה 188, כחלק מחיל השיריון בצה"ל. עברתי טירונות ומקצועות בבסיס קלמן-מגן הידוע גם כביסל"ש, בסיס כל כך שכוח אל ועוין שחיילים נדרשו לשמור בו בזוגות, לא בגלל סכנה כלשהי (מול משטחי הטנקים, למשל, אין גדר) אלא בגלל שכאשר חיילים התבקשו לצעוד לבדם במשך שעות ארוכות מסביב לבסיס, הם נטו לירות בעצמם.

אחרי 4 חודשים עברנו לרמת הגולן כדי להשלים את המסלול, ואחרי השלמת המסלול, צורפתי לפלוגה ו' של גדוד 74 בתור נהג טנק. בתחילת השירות "הקרבי" שלי, אהוד ברק הוציא אותנו מרצועת הבטחון בלבנון, אז ביליתי כמה שעות בנקודה הכי דרום מערבית של לבנון, כמה מאות מטרים מהגבול, מה שדי שעשע אותי. שמעתי ברדיו בחדשות מדווחים שהטנק האחרון עזב את לבנון, בעודי יושב על טנק עדיין בתוך לבנון (אבל אולי זה לא נחשב לבנון-לבנון; לא יודע).

אחרי היציאה מלבנון, קו כחול וקו אדום התמזגו לקו סגול, והגדוד שלנו תפס עמדות לאורך הגבול. הטנקים היו פזורים במוצבים שהחזיקו אותן פלוגות של חיילי חי"ר; באותו זמן זה היה פלוגות של חטיבת הצנחנים. אני לא זוכר את מספר הגדוד, רק את הסמל שלו, כד קטן שחלק מחיילי הגדוד היו שמים על שרוך שקשרו מסביב לצווארם. הסיפור הפלוגתי היה שהכדים הקטנים הכילו את מיצי התאווה של חברותיהם של אותם חיילים. אז זה נראה לי הגיוני.

היינו טנק בודד באחד המוצבים, מנותקים מהחי"ר, עם משימות משל עצמנו. אבל, היינו עדיין מחוברים לפלוגה, ולחטיבה שלנו; בעצם היינו מחוברים לכמה יחידות כי גם להיררכית הפיקוד של הצנחנים היה מה להגיד עלינו וגם להיררכית הפיקוד של המוצבים עצמם, אז אני לא זוכר מי היה המפקד, מה הייתה דרגתו, כאשר עברנו את התדרוך הזה. אבל היינו לפחות 20 איש בתדרוך, חי"רניקים ושיריונרים. זה היה לפני החטיפה של בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד[1]. הדאגה מחטיפה הייתה באוויר; המוצב היה קרוב לגבול, המשימות היו על הגבול או מעבר לו, ועל כן היינו רלוונטיים מאוד לדאגה הזו. הקצין המתדרך הצביע על דרך עפר שנכנסת עמוק יותר לתוך לבנון, הצביע על שער בגדר שהדרך מובילה אליו ואמר שאם תהיה חטיפה, שם היא תהיה[2], ואז, יכניסו את החיילים למכונית, היא תמהר במעלה הדרך, ותעלם מעבר לגבעה, לתוך לבנון. הוא סיפר לנו על קצין מודיעין שנתפס על ידי חיזבאללה, ואיך צה"ל היה צריך לשנות את כל נהליו, את כל הצפנים שלו. הוא תיאר את הנזק שיגרם לצה"ל אם חייל חי יגיע לשבי האויב, ואמר, "אם המכונית הזו תעבור את הרכס, אנחנו לעולם לא נראה את החייל הזה יותר".

זה היה לפני החטיפות בלבנון, לפני גולדווסר, או גלעד שליט. הכרתי שני מקרי חטיפה בתרבות הפופולרית: רון ארד, ונחשון וקסמן. האחד השאיר את אשתו האומללה קורבן נצחי, והשני מת כאשר ניסו לחלץ אותו. נראה שהיה עדיף כבר למות. זה היה הרעיון של הקצין הזה; הוא אמר "אם נראה שאנחנו לא מצליחים לעצור את החטיפה, אם נראה שהמכונית הולכת להימלט, אז צריך לעשות כל מה שאפשר כדי לעצור את המכונית" כאן הוא עבר להסתכל ישירות על צוות הטנק שיעשה את המעשה הזה, אם וכאשר הוא נדרש "צריך לפגוע במכונית ולהרוג את החייל."

חשוב לי להבהיר שזה לא היה תדריך סודי, או בקוד, או לא רשמי. זה היה תדריך מבצעי, על הסכנות בגזרה, ועל המטרות והמשימות של הכוחות שהיו בה. כולם היו צריכים לדעת מה כולם אמורים לעשות, כי כולנו היינו ביחד באותו המוצב. ההוראה הזו גם לא עוררה התנגדות, לא היה דיון. הקצין הבהיר מה צריך לעשות, שעדיף לנו, לכולנו, חייל מת על חייל חטוף, ואם נראה שאי אפשר לעצור את החטיפה, צריך להרוג אותו. זה לא נרמז. זה נאמר. זה גם קיבל שם. נוהל חניבעל.

אני לא יודע אם זה נוהל טוב, או נוהל רע. זה היה לפני 14 שנים, ואני בכנות לא זוכר אם זה היה אחד הגורמים שעיצבו את התודעה הפוליטית שלי, שהבהירו לי שלצה"ל לא באמת אכפת משלומי ורווחתי, לא כמו שהיינליין או בן-גודיון הבטיחו לי. אני יכול לומר שלא הייתי יורה לחייל אחר בגב כדי שלא יהפוך לשבוי חי. אני יכול לומר את זה, אבל אני לא יכול לדעת שזו האמת. אף פעם לא הייתי במצב שבו קיבלתי פקודה כזו, שבו נדרשתי לקבל החלטה כזו.

אני לא מציע עמדה לגבי ערכו של הנוהל; אבל אם אנחנו מנהלים דיון על קיומו של הנוהל, אז הוא קיים. בצורה ברורה ומפורשת, מול האנשים שנמצאים בסכנת חטיפה, והאנשים שיתבקשו להרוג אותם במידה והם נחטפים.



1 - הייתי צריך לבדוק בו'יקיפדיה כדי לדעת מה היו שמותיהם. []
2 - ואכן, שם היא הייתה. []

Grab This Widget

4 comments:

Menny Even Danan אמר/ה...

מתוך "הארץ": "הפקודה עצמה הרשתה לנסות לסכל את החטיפה באמצעות אש לעבר החוטפים. כיוון שהחטוף נמצא בקרבתם, אש כזאת עלולה לסכן גם אותו, אבל לא בא בחשבון לכוון את האש אליו, כדי שבידי האויב לא יהיה חייל אלא תהיה גופת חייל."

Menny Even Danan אמר/ה...

http://www.haaretz.co.il/literature/letters-to-editor/.premium-1.2382380

Itai Assaf Greif אמר/ה...

אם הקצין שלי אמר שמכוונים על החייל והקצין שלך אמר שמכוונים על החייל, אז אולי יש פער בין מה שמתדרכים את החיילים בשטח, ובין מה שאומרים אחר כך ל"הארץ".

Avishai Elisha אמר/ה...

בתדריך משירותי ביחידת המעברים של מ"צ נאמר כי במידת חטיפה יש לעשות כל שביכולתינו בכדי להרוג את החוטפים, גם אם משמעות הדבר פגיעה בנחטף.

הוסף רשומת תגובה