‏הצגת רשומות עם תוויות מלחמה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מלחמה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 11 בנובמבר 2014

הפכתי לליכודניק; סוג של ביקורת על הסרט "זעם"

בספר "לוחמי החלל" של היינליין יש מורה לאזרחות; בגיל 17 חשבתי שהוא מבטא היטב ערכים שאני מאמין בהם, כי הייתי בן 17 ולא הבנתי כל כך מה הוא אומר. בין השאר הוא אומר את זה:

"The most noble fate a man can endure is to place his own mortal body between his loved home and the war's desolation."

זה קנה אותי לגמרי. "הגורל הנאצל ביותר" אמרתי לעצמי. לזה אני מתגייס. לזה כולנו[1] מתגייסים. לשים את גופנו, שלמותנו, חיינו, בין הבית והמשפחה ובין זוועות המלחמה.
היינליין כתב את זה בארץ שבה זה קורה. במאה ה-20 ובמאה 21 אויבי אמריקה לא הגיעו לחופיה. הנערים, הגברים הצעירים הלכו למות על חופים זרים כדי שההרס לא יגיע אל ארצם, כך הם חושבים, אולי. גורל נאצל. זוועות המלחמה לא מגיעות לאמריקה. הן כן מגיעות לישראל.

בסרט "זעם" מפקד הגדוד מביט בעייפות, בייאוש, במפה של כפרי גרמניה שהוא נאלץ לכבוש, כפר אחרי כפר, לטבוח בילדים ובנערים הגרמנים שהם כל מה שנשאר היטלר לזרוק לתופת, ושואל "למה הם לא פשוט נכנעים?" והסמל (אותו מגלם בראד פיט) מביט בו ושואל "אתה היית נכנע?" אף גבר לא היה נכנע; גם אל המוות הבטוח היה צועד, מקריב חייו כדי להגן על ביתו מפני זוועות המלחמה. 

הסרט נפתח במבט על חייל אמריקאי, נהג טנק, מחזיק בידו של חברו, עוזר הנהג, שמת. ידי שניהם מגואלות בדם. אנחנו לא רואים את פרצופו של החייל שמת, או לומדים עליו פרטים כלשהם, אפילו לא את שמו האמיתי. הסמל חייב להורות לגורדו, הנהג, לעזוב את היד, של מי שישב ונלחם לצידו שלוש שנים. במאמץ הוא משחרר את האחיזה, ואחר כך, כאשר יורידו אותו מהטנק, ראשו עטוף במעיל (הם כורכים את המתים במעיליהם, כמו תכריכים, כך שכל חייל צועד, נלחם, עטוף מראש בתכריכי קבורתו) החיילים מחבקים אותו, עוטפים אותו בגופם. כך לכל אורך הסרט, כאשר הם רבים וצועקים או דוחפים ומושכים, בועטים ומרביצים, אוחזים, מצמידים לחי ללחי, מצח למצח. הגברים, כל הגברים בסרט הזה, גופניים אחד עם השני כל הזמן, מעבירים חום ושואבים כוח, מתחברים לחיים ומתנתקים מהמתים, שוברים אחד את השני, מאחים את השברים.

כל מהות החיים שלהם מצטמצמת למגע הפיזי הקרוב ההדוק ביותר; צוות טנק חי אחד בשני, מפריש, אוכל, ישן, מת, במרחק סנטימטרים ספורים זה מזה, לאורך ימים, שבועות, חודשים, שנים אפילו. העולם שלהם מצטמצם לאלו, לקבוצה הקטנה שסביבם, שעליה הם חייבים להגן. הבית, המשפחה, המדינה, רעיונות רחוקים, ולכן אתה שם את גופך לא כדי להגן עליהם שם אלא להגן עליכם פה. על הצוות שסביבך. אלא שהמשפחה שלך נמצאת עמוק בתוך זוועות המלחמה. הדיסוננס שובר אותך.

זו אמת שאף אדם אינו רוצה להרוג אדם אחר, והצבא חייב לשבור את ההתנגדות הטבעית הזו נגד האקט המחריד הזה. "למה אתה כאן?" הסמל שואל את החייל הצעיר, שעוד לא חודשיים בצבא, ומצביע על הגרמני השבוי, "כדי להרוג אותו; ולמה הוא כאן? כדי להרוג אותך." זו אמת פשוטה, חיילים לוחמים מייצרים מוות; זה תפקידם, ואין בלתו. הם מביאים את זוועות המלחמה לאויב כדי שהאויב לא יביא את זוועות המלחמה אליהם הביתה, ובכך מגייסים את האויב בעל כורחו לגורל הנאצל שלו. הדיסוננס שובר אותם.

צפיתי ב"זעם" בתחושת נחישות שהלכה וגברה ככל שחפרו חוליות הזחל עמוק יותר בבוץ האינסופי של שדות גרמניה, הרצון לשרוד את הזוועות הלך והתחשל בי. הסרט אינו חוסך בזוועות, אך גם לא מתגאה בהן. אדם מת כאשר יורים בו, או שורפים אותו, או מפוצצים אותו לחתיכות, או שפגז חודר את גופו מקצה לקצה. הפס-קול בקינה מדודה היטב, והבוץ החום מטפס למעלה, צובע את החיילים, את הפנים, את הדם עצמו בחום זהה, עד שאתה רואה אמריקאים וגרמנים מתים, ואין ביניהם הבדל, כי אין. הם נשברים במלחמה, חלקם בוודאי לא ישרדו אותה, אבל אני כן.

הסרט הפך אותי לליכודניק. אם היה דוכן גיוס בחוץ הייתי מתגייס למילואים. צריך להקרין את הסרט הזה בשבוע הראשון לכל טירונות, אמרתי לעצמי. זו מטרתו של הצבא; לאסוף את הגברים הצעירים, מתים מהלכים שמשלימים עם מותם, להכין אותם להרוג, להציב אותם בין הבית ובין זוועות המלחמה. אבל הגורל הנאצל הזה לא מתממש, לא יכול להתממש, כי מלחמתנו איננה על חוף זר. ראיתי לעומקה של השאיפה הזו, להרחיק את הרוצח, האויב, מאיתנו, מהילדים שלנו, המשפחות שלנו, החפים מפשע ההולכים ברחוב או מחכים לאוטובוס או עומדים בתחנת הרכבת - גופנו יחצוץ ביניהם ובין זוועות המלחמה - חיבקתי אותה ואימצתי אותה לחיקי. רק להגן עליהם, שלא ידעו את זוועות המלחמה.

אבל זו איננה מלחמה; הצד השני אינו "האויב" כי הם מעבר לרחוב, הם בתוך הבית, בתוך הגבולות הלא ברורים ולא קיימים שלעולם לא נצייר של מדינה שהחליטה לא להחליט. להרוג בהם לא ימנע את זוועות המלחמה, כפי שלהרוג בנו לא יפסיק אותה. אין כאן שום גורל נאצל. זו אינה מלחמה כי אין בה נצחון; הסכסוך מתנהל, ממשיך, נצחי, והתקווה שהפלשתינים יעלמו או ששאיפות העצמאות ההכרחיות[2] שלהם יעלמו היא תקוות שטות; גם אנחנו לא היינו נכנעים.

המלחמה ב"זעם" היא טירוף שיכול להסתיים, לא מציאות יומיומית שאנחנו מנציחים, מרחיבים, מחזקים מיום ליום. בונים עוד ועוד בתים ושכונות והתנחלויות שיעטפו את הזוועות ויהפכו אותן לבית החדש שלנו. איך נחצוץ ביניהן לבין הבית שלנו, כאשר הן הבית שלנו? הדיסוננס ישבור אותנו.

די לסטטוס קוו; להתעלמות מהחמאס עד שצריך להרוג בו כדי לשמר אותו בחיים; להרחבת ההתנחלויות עד שצריך להרוג בהם כדי להצדיק את קיומן. את ההתנחלויות יש לפנות, כדי שלמו"מ יהיה סיכוי. את הגבולות יש לשרטט. שנוכל באמת ובתמים להגן על החפים מפשע, להרחיק מאיתנו את הזוועות.



1 - לא כולנו, כמובן; רק חלק מן הגברים היהודים הלא חרדים. זה לא באמת "צבא העם". []
2 - עם שחי תחת כיבוש עם זר, עוין לו, שמנסה בכל הכוח להרחיק אותו מביתו ומולדתו, איזו ברירה יש לו, מלבד להיאבק על עצמאותו? אפשר לגנות טרור ואלימות שוב ושוב, אבל המחשבה שהעם הפלשתיני יסתפק בקיום דחוק תחת שנאתה של ישראל, זו גזענות לשמה. []

יום שלישי, 20 בנובמבר 2012

תשובה סופית למבצע עמוד-ענן

אני מתנגד בעוז למבצע הצבאי/מלחמה כוללת שמתרחש כרגע בעזה. אני לא יודע אם הוא התחיל בגלל הבחירות הקרבות, או כדי להרוג את ג'עברי. אבל אני משוכנע שלא היה צריך להתחיל אותו, נפשע להמשיך אותו, ואסור בתכלית האיסור להסלים אותו לכדי פלישה קרקעית. 

יש אנשים המעודדים הידברות עם הצד השני; אותם אנשים נתקלים כמעט תמיד באותן שאלות סרקסטיות כמו "מה יקרה אם נדבר איתם? מה תעזור הפסקת אש? הם רק ישתמשו בה כדי להתחמש וינסו שוב!" לכן, אני לא חושב שעמדה חזקה נגד המבצע צריכה לבוא מנקודת המבט שלי. היא צריכה לבוא מנקודת המבט של אנשים שאני לא מסכים איתם בכלל. אנשים שלהבנתי מאמינים באמונות הבאות:

  1. יש מספר מאוד גדול של אנשים "בצד השני" שרוצים להפסיק את קיומה של מדינת ישראל.
  2. אותו מספר מאוד גדול של אנשים רוצה להרוג מספר גדול של יהודים כדי להביא להגשמתה של מטרה זו.
  3. אין שום צעד שישראל יכולה לעשות, שום מהלך דיפלומטי, כלכלי או חברתי שאפשר לבצע, לא לאורך חודש ולא לאורך עשר שנים, שיגרום לאותו מספר מאוד גדול של אנשים לשנות את דעתם. הם תמיד ימשיכו לרצות ב-1 ו-2.
אם מישהו מציע הידברות, מו"מ מדיני, התערבות בינלאומית, אלו התשובות שהוא מקבל: שאין עם מי לדבר, אין איך לשנות את דעתם. זה לא בגלל סיכולים ממוקדים או בגלל ההתנחלויות; זה בגלל שהם שונאים אותנו, הם לא רוצים בנו כאן, ואין מה לעשות עם זה. רק לחיות עם זה.

אוקי. אז נחיה עם זה. בואו נראה מה יקרה אם נמשיך עם הנחות היסוד הללו עד הסוף:

האפשרות הראשונה והמתבקשת מאליה היא כמובן שילוב באחוזים שונים של רצח-עם וגירוש כלל הפלשתינים מעזה. אחרי הכול, אם מיליוני בני אדם נחושים בדעתם להרוג אותי, איזו סיבה יש לתת להם גישה לנשק וחומרי נפץ? משום מה, האפשרות הזו לא נמצאת על השולחן.

האפשרות השנייה היא להחזיק ברצועת עזה בצורה כל כך צמודה, שלאותם מיליוני בני אדם לא תתאפשר ההזדמנות להשיג כלי נשק וחומרי נפץ, ולהשתמש בהם כדי להרוג אותנו. זה בדיוק מה שקורה ביהודה ושומרון: גושי התיישבות מוקמים בנקודות אסטרטגיות שימנעו רצף גיאוגרפי ויאפשרו שליטה בשטח, בונים גדרות ומחסומים כדי לחצות יישובים ולהפריד ביניהם, מטילים עוצר תנועה בצורה קיצונית על יישובים שלמים ולעתים על הגדה כולה - בלתי אפשרי לשגר טילים מיהודה ושומרון ומאוד מאוד קשה להוציא פיגועים בגלל הצורה שבה הצבא והמתנחלים מכילים את האוכלוסיה הערבית.

אפשר לעשות זאת: יש בעולם סבלנות גדולה הרבה יותר להזזת אוכלוסיה שאתה שולט בה ממקום למקום בתוך אותו שטח פוליטי-גיאוגרפי, מאשר לגירוש. ארה"ב עשתה את זה עם הילידים שלה, סין עושה את זה עם הטיבטים ואנשיה שלה לתוך טיבט, רוסיה עשתה את זה בצ'צ'ניה - זה אפשרי. ישראל יכלה להזיז אוכלוסיה בתוך רצועת עזה, ולהושיב את אנשיה שלה בצורה אסטרטגית, כפי שעשתה ביהודה ושומרון.

אם אני שולל טרנספר/רצח-עם, האפשרות ההגיונית היחידה הנובעת מתוך הנחות היסוד הרשומות למעלה היא להיכנס לעזה באותה צורה רחבת היקף כפי שנכנסתי ליהודה ושומרון. כל דבר אחר הוא שגעון.

עכשיו, בוא נבחן את התוכנית של ממשלת נתניהו וצה"ל, לאור אותן הנחות היסוד:

  • הפצצת אלפי מטרות (מיעוטן מטרות צבאיות; רובן אזרחיות);
  • הרג מספר מוגבל של בני אדם (אולי אחוז מהאוכלוסיה; מדובר באלפי בני אדם, אבל זה רחוק מאוד מרצח-עם);
  • פלישה קרקעית שתוביל להרג והרס, ואז נסיגה החוצה. 
מה יהיו תוצאות המבצע? הרג של אלפי בני אדם והרס של כמויות אמל"ח. מה יקרה אחרי המבצע? מכיוון שלפי הנחות היסוד אין שום דבר שיכול לגרום לאותו מספר מאוד גדול של בני אדם לשנות את דעתם, שום דבר. הצד השני עדיין ירצה להפסיק את קיומה של ישראל, ולהרוג הרבה מאיתנו כדי לעשות זאת. בלי שליטה מלאה בעזה כמו ביהודה ושומרון, חמאס יחזור להתחמש (ולמה לא? לפי הנחות היסוד שלך, הם רוצים להרוג הרבה מאיתנו), ועוד שנה, שנתיים או ארבע, יחזור לירות רקטות על יישובי הדרום, בדיוק כמו שקרה אחרי עופרת יצוקה...

אם הנחות היסוד הן שמספר מאוד גדול של אנשים תמיד ירצה להפסיק את קיומה של ישראל ולהרוג הרבה מאיתנו ואין שום צעד שיכול לשנות את דעתם, ואם אנחנו לא עושים טרנספר/ג'נוסייד, אז איזו סיבה רציונאלית יכולה להיות למבצע הזה?

בנקודה הזו, כל תומך במבצע חייב להודות באחת משתי חלופות: או שהנחות היסוד מוטעות, ויש צעדים שיכולים לשנות את דעתם של מספר מאוד גדול של אנשים מהצד השני ולגרום להם להסכים לחיות לצד קיומה של ישראל, או שאין סיבה רציונאלית לקיומו של המבצע הזה.

קל מאוד לראות שיש למבצע הזה סיבה לא-רציונאלית: יוצאים למבצע הזה כדי להרוג מספר גדול של בני אדם בצד השני, כדי שאנשים בצד שלנו ירגישו ש"נכנסנו בהם". זהו. זו סיבה מחרידה להרוג בגללה אנשים (וזו אפילו לא סיבה טובה מספיק כדי להעליב אותם קצת). זו סיבה שבגללה אנשים צריכים לסרב לשרת, שבגללה אנשים צריפים להפסיק לשמוח, שבגללה קצינים בכירים ופוליטיקאים גסי לב צריכים לשבת בכלא. לכל ימי חייהם. אם אפשר במקום אחר, שבו אין לא שוקולד ולא כוסברה.