יום חמישי, 2 בנובמבר 2017

אנחנו צריכים להתאמן על גירושים

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)
לפני כמה ימים צפיתי בסרט "התמנון והלוויתן", שהוא דרמה ניו-יורקרית די פשוטה על זוג שמתגרש - הגבר הוא נרקיסיסט שחי בעולם אשליות משל עצמו והאישה משתמשת בגירושים כדי לחפש את עצמה, וזוג בניהם, אחד בגיל תיכון, השני גיל חטיבה, וכיצד הגירושים הם רק נקודת השיא של חיים שלמים של הזנחה ואדישות, שכל אחד מהם מתמודד איתן בדרכו, אך שניהם נפגעים מהן מאוד.

משהו קליל כזה.

בכל מקרה, בשלב מאוד מוקדם של הסרט ההורים מודיעים לבנים שהם מתגרשים, האבא מוצא דירה בצד השני של העיר, והשניים מנסים משמורת משותפת: כל כמה ימים הילדים אמורים לעבור בית, ובמשך אותם ימים, זה הבית שלהם. משם הם הולכים לבית הספר ולשם הם חוזרים, שם הם אמורים לעשות שיעורי בית, לשם הם אמורים להזמין חברים... לעומת בית המשפחה שלהם, הבית ששוכר האבא הוא די חור. הוא לא נראה רע, אלא שהאבא גם מתקמצן לרהט אותו כמו שצריך, ובאופן די ברור הילדים מאוד אומללים מהעניין. כפי שקורה לעתים, הילדים נוקטים עמדות: הבן הצעיר בורח חזרה לאימא כל הזמן, הבן הבכור לומד שהאימא בגדה באבא שלו ולכן מפסיק לדבר איתה ולהגיע אליה הביתה חצי מהשבוע, וכו'. באופן צפוי, ההורים מתמודדים עם זה רע מאוד. חווית צפייה מאוד מאמללת.

מאז שיש לי ילדה, אני מחפש את עצמי בכל אבא שאני מכיר בסביבתי הקרובה והרחוקה, או בטלוויזיה והקולנוע שאני צורך, וכך גם הפעם. על הנייר, האבא הציג את האידיאל שהייתי רוצה להאמין בו ביחס לגירושים: לצמצם את הפגיעה בשגרת הילדים, משמורת משותפת, שימשיכו ללכת לאותו בית הספר ולפגוש אותם חברים, אבל ששני ההורים יוכלו להיות עם הילדים בצורה שווה. כמו שכתבתי אתמול, שיוויון הוא לא ערך כל כך טוב בפני עצמו, ובכלל איך אפשר לייצר שני בתים "שווים" אם למשל אחד מהם נשאר הבית שבו הילדים גדלו כל החיים שלהם, והשני הוא בית חדש? 

הסרט מדגים היטב את הפער שבין האידיאל, שקל מאוד להצהיר אותו ברי"ש גלי כאשר לא צריך ליישם אותו, ובין המציאות הלעתים מכוערת של גירושים. גם אחרי גירושים, ההורים אמורים להמשיך להיות הורים ביחד מול הילדים שלהם; אבל "גירושים טובים", כמו אצל לואי סיקיי, הם עניין נדיר. הרי הזוג התגרש מסיבה כלשהי, אז כנראה שהיה להם קשה לשמר את השותפות הזו. גירושים הרבה פעמים מערבים וויכוחים וריבים על כסף, אבל מעבר לזה, משהו נפרם בצורך הבסיסי להגיע להסכמות. בסופו של דבר, אם צריך לקבל החלטה לגבי הבת שלנו, אני ואשתי נגיע להסכמה כלשהי, כי צריך לקבל החלטה, ואנחנו ביחד. אבל אם זוג חי בנפרד, אז יכול להיות שנורא קל להקטין ראש, או להחליט שאתה, אצלך, עושה ככה, ולא משנה מה קורה בצד השני. 

רוב האנשים כנראה לא צריכים שאספר להם שגירושים יכולים להיות דבר מבאס ולפגוע בילדים; כאשר אני ואשתי ישבנו וניסינו לחשוב מה אנחנו יכולים להחליט מראש כדי לצמצם פגיעות בגירושים (באופן דומה לחתימה על הסכם ממון, רק בנוגע לילדים העתידיים שלנו) הגענו למסקנה שכנראה הפתרון הכי טוב יהיה פשוט לא להתגרש וזהו. במקום זה תהיתי, ולא בפעם הראשונה, למה כל כך הרבה זוגות שמתגרשים וזוגות גרושים נתקלים באותן בעיות, ואיך זה שאנחנו כחברה לא התאמנו את עצמנו לזה אפילו קצת.

בדברים החשובים בחיים, אנחנו מתמודדים עם כל מיני גרסאות שלהם לפני שאנחנו צריכים להתמודד עם הדבר האמיתי. ילדים עובדים; הורים מדברים עם הילדים שלהם על כסף, נותנים להם דמי כיס, מנסים לעורר אצלם אחריות; אנחנו יוצאים לדייטים, אולי יש לנו חבר, אולי חברה; אנחנו עוברים לגור איתם, ורק אז מתחתנים. אנחנו בעלי כל מיני דברים שחשובים לנו, אולי יש לנו מחשב יקר, תכשיטים, מכונית, לפני שאנחנו קונים בית; הלוואות קטנות וגדולות, משכנתאות - זה נראה כאילו לכל דבר בחיים יש גרסה עם גלגלי עזר, אפשר קודם לשחק עם פיגומים מרופדים מסביב ורק אז צריך ללכת ולשבור את הראש על הדבר האמיתי. 

הדברים האלו קשים, מסובכים, מורכבים, אבל באופן כללי רוב בני האדם שמתמודדים איתם, מתמודדים עם אותן בעיות. אז באלף דרכים קטנות החברה מסביב מכינה אותנו לדבר הזה (אם אנחנו רוצים; תמיד אפשר להיות הורה ושזו תהיה הפעם הראשונה שהחלפת חיתול, אבל גם אפשר לעשות בייביסיטר ולעזור לאחים הגדולים או לבני דודים וכו' וכו') וכאשר הוא מגיע, הוא אמנם קשה, מסובך ומורכב ואנחנו צריכים להתמודד איתו, אבל אנחנו לא לבד; אין בום; אין בדידות מייאשת ומוחצת שהופכת את הדבר הזה לעוד יותר קשה. 

נראה שעם גירושים, דווקא כן. לא מלמדים אותנו להיפרד יפה בבית הספר, בשיעורי חברה או חינוך. לא מבקשים מאיתנו לקנות משהו חשוב עם מישהו שאנחנו לא אוהבים, או אפילו שונאים, ובכל זאת להצליח להגיע לפשרות איתו. לא מפרידים עבורנו בין משפחה ואהבה; כי זה מה שזה, גירושים. אם יש ילדים, זה מישהו שנשאר המשפחה שלך לתמיד, אבל בעצם אתה כבר לא אוהב אותו; אתה חייב להמשיך לעבוד איתו, להגיע איתו להסכמות, לשתף איתו פעולה, והאהבה שתמיד הייתה שם, שתמיד הקלה לעשות את כל הדברים הללו, כבר לא שם. מה עושים אז? תגלו לבד. אף אחד לא יעזור לכם עם זה.

אני לא יודע איך גירושים עם גלגלי עזר נראים; איך תראה גרסה חברותית, משחקית אפילו, של הדבר הזה. אבל אני חושב שזה משהו שכדאי לחשוב עליו. לאור זה שבחברה המערבית גירושים נהיים דבר יותר ויותר נפוץ (ואני חושד שעם העלייה בתוחלת החיים, משהו שיהפוך להיות כמעט הכרחי) הגיע הזמן שנהפוך גירושים למשהו קשה, מורכב ומסובך, אבל לא משהו שבהכרח גם מאמלל ושובר אנשים.

Grab This Widget

0 comments:

הוסף רשומת תגובה