ידיד הבלוג שלח לי שיעורי בית, והפעם בניגוד לבדרך כלל, עשיתי אותם. מדובר במאמר "איים בזרם", שכתבו מיכל זאבי ודפנה הקר שהוא סיכום של ראיונות עם אחד-עשר גברים, גברים פמיניסטים או גברים פרו-פמיניזם (יענו בתכלס פמיניסטים אבל לא מזדהים ככה) על כיצד נכנסו לתחום האקטיביזם הפמיניסטי, ועל האתגרים שפגשו אותם שם.

מהפיכת ההטרדות המיניות צריכה לכלול גם גברים

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)

אומרים לנו שמתחילה מהפיכה. גברים חזקים, גברים מקושרים, גברים שרואים בעצמם, ואולי גם אחרים ראו בהם, בלתי-מנוצחים, נחשפים כמטרידים ותוקפים, והגאות החברתית עולה נגדם. כן, יש עדיין אנשים שמתקיפים את המתלוננות, שמחפשים להכפיש את שמן, ששואלים "למה עכשיו?" או מנסים למצוא תירוצים; אבל אפשר להרגיש את הרוח משתנה באוויר. בשנים הקרובות, יש אומרים, יהיה בלגן כאשר הגבולות החברתיים מצוירים מחדש, אבל בסוף, אחרי שנתיים או חמש או עשר, נשים יוכלו ליהנות ממקומות עבודה, ממרחבים ציבוריים, בטוחים יותר ונעימים יותר.

זה מצוין.

על כן, זו הזדמנות מצוינת לדבר על זה שהטרדות מיניות, ואפילו התקפה מינית הם בסדר גמור - כל עוד מבצעות אותן נשים בטלוויזיה או בקולנוע, נגד גברים. את רוחות השינוי המנשבות אנחנו צריכים לרתום לטובת שינוי גם בממד הזה, וזה לא יעבוד בלי שיתוף פעולה של נשים. בדיוק כמו שנשים מבקשות מגברים לכעוס, להגיד משהו, לפעול נגד הגברים שמטרידים ותוקפים, כך גם אנחנו צריכים לדרוש מנשים שיתוף פעולה ותמיכה בנוגע לביטויים של הטרדה מינית או התקפה מינית נגד גברים.

קחו לדוגמה את הפרסומת הזו:

דמיינו את המצב ההופכי מגדרית; שלושה גברים, בחברותא, שותים אלכוהול, צופים דרך חלון פתוח באישה ערומה שכרגע יצאה מהמקלחת. הם צוחקים, נהנים מן הכוח שיש להם על הגוף שלה, על היכולת שלהם לפלוש לפרטיות שלה בלי שהיא שמה לב; אחרי כמה שניות, הצחוק נרגע, ושלושת הגברים מתחילים להתרגש מינית; הגוף שלה כל כך מושך ויפה שפעולת ההתלבשות רק מדגישה כמה טוב היא נראית; כמו מסגרת טובה של ציור. 

לא הייתם רואים פרסומת כזו בשום מקום; כבר לא מראים סיטואציות שבהן שלושה גברים מתחרמנים מאישה ערומה שיוצאת מהמקלחת בתור משהו לגיטימי. אין זה לומר שהכול טוב ואין שום סקסיזם בשום מקום, עולם הפרסום עדיין מכיל הרבה מאוד מסרים בעייתיים מאוד בנוגע לנשים - וכאשר גולדסטאר מוציאים פרסומות סקסיסטיות, ארגוני נשים קוראים להחרים את המוצרים שלהם ובכל רחבי הרשתות החברתיות שותי גולדסטאר מתבקשים להצטרף למחאה. אתם לא תמצאו מחאות כאלו ביחס ל Hoodies. 

תשובה אחת יכולה להיות שיחסי הכוח גורמים לכך שהסימטריה כאן מסולפת; יש פמיניסטיות שיגידו שהמבט הגברי נמצא בכל מקום אז "לא נורא" אם מדי פעם עושים קצת חפצון לגוף הגברי^[1]. לא צריך להתייחס לזה; אם אישה נותנת סטירה לגבר, לא צריך להגיד שזה לא כואב באותה מידה כמו אם היה נותן לה סטירה כדי להגיד ששתי הסטירות הן מעשי אלימות ולא צריכות להתרחש.

בנוסף, הסיטואציה המוצגת כאן גם רעה לנשים. הסיבה שאין אותה מחאה כלפי ייצוגים כאלו של הטרדות מיניות כלפי גברים היא שבייצוגים רבים, המיניות הגברית היא משהו תוקפני, טורפני, וחסר מעצורים, ואילו המיניות הנשית, אם בכלל קיימת, היא משהו פאסיבי, כמעט פריג'ידי, שחייב לקבל ריגושים מבחוץ. זה ייצוג שמראה נשים כמשהו חלש, ואין שום סיבה שנשים יסכימו לזה.

כאשר נושא פוגע בעיקר בנשים, זה צודק לגבי שגם גברים פמיניסטים יתגייסו להתמודד איתו ולדבר עליו, בגלל שאנחנו נאבקים למען עולם צודק יותר לכולם. גם כאן, בנוגע לייצוג של הטרדות והתקפות מיניות כלפי גברים, זה נושא שפוגע בעיקר בגברים, וצודק שנשים פמיניסטיות יתגייסו להתמודד איתו ולדבר עליו.

---

1 - עם החפצון דווקא אין לי שום בעיה, אבל הסיטואציה שבה פולשים שלושה אנשים לפרטיות של אדם אחר ככה כאשר הוא יוצא מהמקלחת, זו סיטואציה אלימה, ללא שום ספק. [↪]

כוח חיובי - כי להיות גבר זה להיות חזק

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)

"גבר אמיתי הוא גבר חזק". כוח פיזי, עמידות רגשית, דעות מוצקות וברורות; הוא צריך להתנהל בחיים שלו בדחיפות ומשיכות, בשבירת דברים, ולעולם, לעולם לא להתקפל. זו גבריות. 

באחת התגובות לפוסט שלי על הצורך בארגז כלים לגבריות חדשה, כתב Standback ככה:

"אין לי הרבה רעיון מה זה "גבריות," או מה שאני רוצה שזה יהיה. אני גבר, אבל אני לא מרגיש ש"גבריות" היא דבר שיש לי, או שממש רלוונטית אלי, או שהיא חלק מההגדרה העצמית שלי (מעבר ל"אז אני לא סובל מכל השיט החברתי שנשים סובלות ממנו")."

הדבר הזה, הסנטימנט הזה ש"גבריות" זה לא משהו מורגש, היא פריבילגיה גברית די ברורה. כבר סימון דה-בובאר כתבה על זה, ש"קתוליות", לדוגמה, מוגדרת בעצם לפי הגבר הקתולי, כאשר האישה הקתולית היא "קתוליות + אישה"; הגבר הוא ברירת המחדל, הוא "האדם הבסיסי", וגם Standback כותב: "אני יכול לדבר יפה-יפה על אנושיות, אבל אני לא מרגיש שיש לי שום דבר בכלל להגיד על גבריות", כביכול איזה דמות אידיאלית מניסוי מחשבתי של רולס, מנותקת מהקשר מגדרי ספציפי לזמן ולמקום שלנו.

כמובן ש-Standback הוא גבר, ואני לא חושב שהוא מתאר את המצב באופן מדויק; אני חושד שהוא עושה חיבור בין הדברים שהוא רואה בתור "התנהגות נכונה" ובין "התנהגות נכונה כגבר", כמו הרבה גברים אחרים. כמו שנכתב פעמים רבות, על השיוך בין תכונות גבריות ובין תכונות טובות, ובין תכונות נשיות ובין תכונות רעות, החיבור הזה מתחיל כאן; במקום לחשוב על עצמי כעל גבר במקביל לתכונות החיוביות שאני חושב שצריך להיות לאדם, אני חושב עליהן על בסיס הנתון השקוף לי שאני גבר; וכתוצאה מכך, מה שנפרד מן הגבריות, או אפילו הופכי לה, הופך להיות נפרד מן הטוב, ואפילו הופכי לא.

אני חושד ש-Standback יודע היטב מה זו גבריות משום שהמודל של גבריות כחוזק נמצא סביבנו ללא הרף; זו התכונה המשויכת לגברים הכי הרבה, וכאשר גברים מדברים על מה זו גבריות, הם בעיקר מדברים עליה. "חוזק" היא תכונה אמורפית כמעט כמו גבריות; המחשבה הראשונית היא על חוזק פיזי, על הגבר השרירי^[1], הבריא, הפותח צנצנות וחסין לכאב ומחלות, אבל חוזק נדבק לגבריות בדבק מגע; הוא ממשיך הלאה לתחום הרגשי, הנפשי, למערכות יחסים ולתכונות אופי. חוזק דורש מאיתנו, כגברים, לא לצאת אף פעם מהקופסה; לא להפסיק אף פעם להיות "בסדר", לא לחרוג אף פעם מהתחום הנורמלי. חוזק זה קשיחות, ובגבריות, חוזק זה דבר מאוד מגביל.

כי לא רק שגברים אינם חולים, הם גם לא סובלים ממחלות נפש, לא הולכים לרופא או לפסיכולוג, לא בוכים כי עצוב או בודד או מייאש; הם לא סנטימנטלים, לא זוכרים ימי הולדת או ימי נישואים ולא מכירים אף חבר ואף מורה של הילדים; לא אכפת להם להיות רווקים, לא כזה חשוב להם להיות הורים, הם מעריכים רק את השעון, המכונית והמחשב היוקרתיים, אבל לא שום דבר אחר ובטח שלא צריכים להיות יפים או מטופחים^[2] או מושכים; הם לא קרייריסטים, כי ברור מאליו שהם הולכים לצאת לעבודה, ולעבוד נורא קשה כדי להצטיין בזה; הם תחרותיים, מקוריים, ונעים תמיד בין הגאון ובין המטורף, אם לא משלבים את שניהם; יש להם חוש טכני, ראייה מרחבית (אבל לא יכולים לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת) והם אף פעם, אף פעם לא מודים שהלכו לאיבוד.

היות "גבריות" מושג שקוף ל-Standback ולמיליוני גברים אחרים, והעדר הדיון במה זו גבריות, גורם להרבה מאוד הססנות בתעוזה לשנות ולהרחיב את המושג הזה; באופן מצער, דווקא משום שגבריות היא חוזק, וחוזק זו קשיחות, היא גם תכונה שמקבלת פחות את העמימות, רב-המשמעות, ולפעמים אפילו הסתירה הפנימית המתחייבת מדיון בתכונה כדי להרחיב ולשנות אותה. 

חשוב שלא נטעה לחשוב שגבריות זה דבר שביר; זה לעג די נפוץ אצל פמיניסטיות כלפי גברים, כאשר הן מצביעות על כך שגברים לעתים קרובות מאשימים גברים אחרים שהם "לא גברים", או ליתר דיוק מאשימים אותם שהם "נקבה" או "הומו" שהם, כמובן, המונחים המנוגדים לגבריות^[3]. גבריות היא לא דבר יותר או פחות שביר מנשיות, שגם היא משהו שלנשים אין בעיה לבקר אצל נשים אחרות (נגיד בסדרת הפרסומות הזו שבה משווים בין לא לגלח ובין להפסיק להיות אישה) אבל היותה שקופה פירושה שמדברים עליה פחות במובן החיובי. אז נשים מדברות על נשים ונשיות, ומתי הן מרגישות יותר ופחות אישה; אצל גברים זה עולה רק כהתקפה, כחברות, להשאיר אותם בתוך הגבולות הקשיחים של גבריות - ושאר הזמן, זה פשוט שקוף. לכן זה נראה שביר. אבל אני לא יכול לחשוב על משהו פחות שביר מאשר גבריות; זו הזהות הכי בסיסית שאנחנו נולדים לתוכה. עוד לפני שאמרו "זה איתי", אמרו "זה בן", ומאז לא מפסיקים. אין אף תכונה שאני יכול לאמץ לעצמי, אין אף הרגל שאני יכול לשבור, שיגרום לזה שאני אפסיק להיות גבר, ואותו הדבר הנכון לגבי כל שאר הגברים.

אני חושב שחוזק היא נקודת הפתיחה הטובה ביותר לגבריות חדשה, חיובית, ובונה. להיות מישהו שאפשר לסמוך עליו, מישהו שמספק, שעושה, שתורם, שנותן; מישהו שמוסיף לעולם, יותר מאשר גורע ממנו, ומשאיר אחריו עולם טוב יותר מאשר העולם שלתוכו נולד; מישהו שמדגים ערכים חיוביים; מישהו שמעיז. אני לא חושב שזה סוף פסוק; יש הרבה מה לדבר גם על הקשר ההיסטורי, המשמעותי שבין גבריות, חוזק ואלימות; ועל איך אנחנו מסתכלים על חולשה פיזית, חולשה נפשית, חולי וחוסרים בהקשר הזה. זו נקודת התחלה לדיון, לא המסקנה ההכרחית שלו. אני כן יודע שאנחנו צריכים להתרחק מדיבורים כאלו על "גבריות רעילה" הכורכים ביחד את הרצון להיות עצמאי או ערכים הרואים בחוזק דבר חיובי, עם הרגלים שליליים של הדחקת רגשות וצרכים כמשהו הכרחי; אנחנו צריכים להתרחק ממי שמגדיר גבריות בשפה מהותנית, ובמיוחד ממי שמגדיר גבריות בשפה מהותנית כדי להגיד שגבריות היא דבר רע, ואנחנו צריכים להיות "פחות גבריים". שום דבר לא יהפוך אותנו לפחות גברים; אבל באותו אופן שום דבר לא מונע מאיתנו לשנות את ההרגלים שלנו ולאמץ הרגלים וערכים חדשים כי אנחנו חושבים שהם טובים יותר.

---

1 - חשוב להזכיר שאנחנו מדברים על גבריות מודרנית, גבריות של החצי האחרון של המאה ה-20, ותחילת המאה ה-21; ידיד הבלוג ישי מרזל ציין בעבר שמודל הגבריות במאה ה-19, למשל, היה דווקא של גבר מאופר, מגונדר, חיוור משום שלא נחשף לשמש - במילים אחרות, מי שיש לו את היכולת, הפנאי והעושר להתרחק מעבודת כפיים כל המעמדות הנמוכים. עכשיו כאשר עבודה משרדית משעממת, או עבודה בפס ייצור ללא מאמץ פיזי, לאור מנורות פלורסנט בוהקות, השרירים של חדר הכושר והשיזוף של החופשה דווקא הם מצביעים על הפנאי והעושר של הגבר. [↪] 2 - זה, בהשפעת חברות האופנה שמצאו שוק ענק לא מנוצל, התקדמות בזכויות של הומוסקסואליים וצמיחת מעמד המשפחות בקבוצת "שתי משכורות, אפס ילדים" הולך ופחות; אבל גם היום תחומים שלמים של טיפוח הם נחלת נשים בלבד. [↪] 3 - כמה אירוני, אם כך, שאפשר להיות גבר ממין נקבה, וכמובן שאתה חייב להיות גבר כדי להיות הומו... [↪]

תפסיקו להיות מנומסים לגבי שנאת נשים בדת

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)

חלק חשוב מהמאבק הפמיניסטי הוא לא רק לעבוד על הערכים שלנו וההתנגדות שלנו, אלא גם להפסיק להיות סובלנים כלפי ערכים שוביניסטים, מיזוגניים, טורפניים רק כי הם מגיעים מרקע דתי.

רוי מור הוא המועמד הרפוליקני לבחירות המיוחדות לסנטור ממדינת אלבמה בארה"ב; הוא הומופוב גאה ונוצרי קיצוני שהורחק מבית המשפט מספר פעמים לאחר שסירב לקיים הוראות מפורשות לכבד את החוק ואת החלטות בית המשפט העליון הפדרלי - בגלל שאלו סתרו את הערכים הדתיים שלו. 

לאחרונה הואשם שכאשר היה גבר בן 32, ניסה לשכב עם נערה בת 14, ונראה שההתנהגות הזו היא חלק מתבנית אצלו של מערכות יחסים מיניות עם נערות צעירות. בניגוד למקרים אחרים, בהם התנהגות תוקפנית כלפי בני 14 גורמת קריירות, הימין הנוצרי הדתי בארה"ב מתייצב לצידו של מור, בדיוק כמו שבאוקטובר שנה שעברה התייצב לצידו של טראמפ כאשר זה הוקלט מתרברב בתוקפנות המינית שלו. הסבר אחד נפוץ לתופעה היא שימנים אמריקאים שונאים את השמאל כל כך שהם יעדיפו להצביע בעד כל כך אחד, לא משנה מי, העיקר שלא יהיה מהצד השני; ושהשמרנים האמריקאים נאמנים למפלגה דבר ראשון, ויצביעו למועמד של המפלגה, לא משנה מה הוא יעשה (קצת כמו מצביעי ליכוד, שיצביעו ליכוד לא משנה כמה ביבי מושחת). 

אבל נקודת מבט אחרת על התופעה היא לא "מור עשה משהו לא בסדר, ואני תומך בו בכל מקרה" אלא "מור לא עשה משהו לא בסדר". נקודת מבט שרואה בתופעה של גברים מבוגרים שיוזמים מערכות יחסים מיניות, או אפילו נישואים, עם ילדות צעירות תופעה מקובלת, ואפילו מבורכת. התיאור של התופעה הוא מתוך כנסיות נוצריות שמרניות באמריקה, אבל היא ממש לא ייחודית לנצרות; בכתבה משנה שעברה נטען שכל שנה נערכים 2,000 חתונות קטינים בישראל, ובערב הסעודית אין גיל מינימלי לנישואים ונערכים שם נישואים חוקיים לגמרי בין גברים מבוגרים וילדות בנות 8 או 10.

התופעה הזו מקבלת גיבוי מאנשי דת שמרניים, ולא במקרה, כי הבסיס שלה אינו פדופיליה, כי אם שנאת נשים. כפי שאפשר לראות מתיאור התופעה בכנסיות נוצריות, הרצון לשאת נערה בת 14 קשור קשר הדוק להתנגדות לערכים מודרניים, ולשליטה של הגבר המבוגר יותר בהתפתחות המחשבתית של הנערה הזו. במילים אחרות, יש גברים שמעדיפים להתחתן עם נערות, כי הם לא רוצים להיות בקשר עם נשים בוגרות, עצמאיות, שיכולות לאתגר אותם או אפילו, רחמנא ליצלן, להגיד להם לא.

זה לא מקרי שימנים דתיים יוצאים נגד קמפיינים כמו #metoo ומאשימים פמיניזם ופמיניסטיות ב"הרס המשפחה", בגלל שאחד הבסיסים של שמרנות דתית היא ההיררכיה בין האדם ובין המוסד הדתי (רב, כומר, חצר, כנסיה, אותה מהפיכה) שהיא משקפת, מחזקת ומתחזקת, מן ההיררכיה שבין הגבר והאישה במשפחה; בין הבעלים, ובין הקניין שלו.

צריך להפסיק להיות מנומסים לגבי זה. יש קו ישר בין עקרון שמבקש מנשים לשתוק בחופה כי הן קניין, שקובע שנשים לא יכולות לשרת בכנסת או להנהיג את הציבור, ובין תוקפנות מינית כלפי נערות צעירות. זה לא מגיע מסטייה מינית, בדיוק כמו שלנסות להגביר שירת נשים ודיבור של נשים ואת עצם הנוכחות שלהן במרחב הציבורי לא קשורה להתעוררות מינית (ובבקשה תפסיקו להגיד את זה, אתן רק משתפות פעולה עם הצד השני). זה לא קשור לסקס, זה קשור לכוח; זה קשור לשנאה כלפי נשים בוגרות, עצמאיות, שעומדות על דעתן, והרצון להרחיק נערות צעירות מכל דבר שיכול לתת להן כוח ועצמאות. 

סבלנות לערכים שמגבילים נשים רק בגלל שהם מגיעים מרקע דתי צריכה להיפסק; וזה תלוי רק בנו.

אני לא שונא את קווין ספייסי עכשיו

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)

בהתחלה לא האמנתי לחדשות. חשבתי שמדובר בקמפיין פרסום ויראלי ל"בית הקלפים", או טעות; הונאה; בדיחה. אבל לא; קווין ספייסי הואשם בתקיפה מינית של נער בן 14, ובחר להתנצל, ובדרך גם לצאת מהארון. מאז האשמות אחרות צצו, ונראה שאם נשארה לו קריירה, היא בטוח לא תשאר אותו הדבר.

קווין ספייסי הוא אחד משחקני הקולנוע האהובים עליי; אני מעריץ אותו. אהבתי אותו מאז שראיתי אותו לראשונה ב"חשוד המיידי", שהוא בעיניי סרט מושלם; אני צופה בו מפעם לפעם עוד פעם, וממש לא אכפת לי שאני כבר מכיר את הסוף בע"פ. אין כמעט אף סרט אחר שנותן לי את תחושת השלמות כמו שהסרט הזה נותן, מן המשחק דרך העריכה, הסיפור, האקשן - וקווין ספייסי הוא חלק גדול מזה. אני מחזיק את ההנאה השלמה מהסרט הזה בתוכי מאז שראיתי אותו לראשונה לפני בערך 20 שנה.

אני מודה שכאשר קראתי את החדשות, בד בבד עם המחשבה "רגע, קווין ספייסי יצא מהארון? מה?!" עלתה בי גם המחשבה "אז אני אמור לשנוא את "החשוד המיידי" עכשיו? מה הנוהל לגבי זה?" עברו שבועיים, ואף שמאז עלו האשמות נוספות וכנראה שספייסי אכן היה סוג של טורף שרדף אחר בחורים צעירים^[1], הרגש הראשוני לא השתנה. אני לא שונא את קווין ספייסי עכשיו. הוא עדיין אחד משחקני הקולנוע האהובים עליי.

אני אבהיר: אני לא חושב שיש בעיה עם כך שספייסי הופך להיות, בלי שום סוג של משפט או הליך משפטי, ל pariah שלא יכול למצוא עבודה. אין לי בעיה שביטלו את סדרת הטלוויזיה שלו, אני לא טוען שום סוג של טענת "חף מפשע עד שהוכחה אשמתו"; אני לא ממש טוען שום דבר. אני חושב שהתגובה לסיפורים מהסוג הזה, כמו ההוצאה של הארווי ויינשטיין מן האקדמיה, היא סוג של תיקון; היא תגובה שתהפוך גברים לזהירים יותר, ואני מקווה, מקומות עבודה למקומות בטוחים יותר עבור נשים. העמיתים לעבודה של ספייסי ושל ויינשטיין ידעו על המנהגים שלהם, ושתקו; גם הגברים, וגם הנשים. שווא לקרוא את הכתבה בקישור; השחקנית והבמאית שרה פולי מתארת את הפגישה שלה עם הארווי ויינשטיין, גם את הטבע הטורפני שלו, אבל גם את התגובה של הנשים מסביב: לשתוק, ולנסות להגן אחת על השנייה. זו אותה שתיקה כמו של הגברים שמביטים הצידה במבוכה כאשר טרי קרוז מספר על ההטרדה שעבר. אני חושב שהתגובה החריפה היא חיובית, כי היא לאורך זמן תחליף את השתיקה הזו. אני לא חושב שאנשים נולדים טורפים כמו ויינשטיין או ספייסי, אלא לומדים להיות כאלו. הם משיגים כוח, הכוח מגן עליהם, הסביבה שותקת, וההתנהגות שלהם מחריפה. אם בפעם הראשונה ששחקן כלשהו היה מתנהג בצורה לא הולמת היו מזכירים לו שהתלונות הרגו את הקריירה של ספייסי, אז זה לא היה מתפתח לעשרות שנים של התנהגות טורפנית. לכן, אין לי בעיה עם מה שקורה לספייסי וויינשטיין.

במקום, אני מדבר על הפוסט של יאיר רווה, שמתאר כיצד המפיקים והבמאי של "כל הכסף שבעולם", סרט שכבר סיימו, מוחקים את קווין ספייסי מהסרט ומחליפים אותו בשחקן אחר. האם זה מה שאנחנו אמורים לעשות? לעבור אחורה על כל הסרטים של ספייסי ובכולם להחליף אותו בשחקן אחר? התגובה הזו לא מוגבלת לקווין ספייסי, כמובן; מה לגבי פרקים של "משפחת קוסבי"? מה לגבי "המטריקס" או "להרוג את ביל"? איך אנחנו יכולים להמשיך ליהנות מפירות העץ המורעל? והאם זה מוגבל רק להאשמות בהתקפה מינית, או שהאם אסור לנו ליהנות מהסרט "פריס ביולר" כי מת'יו ברודריק פעם הרג אימא ובת?

משהו במחיקה התרבותית-אמנותית הזו מרגיש מוגזם; לא מנקודת מבט של איזה עוול שנעשה לספייסי, כי הוא הביא את זה על עצמו, אלא מעוול שנעשה לנו. אנחנו מאבדים משהו; ספייסי (כנראה) כבר קיבל משכורת על הסרט הזה, הוא לא יאבד כלום. אף אחד לא יאבד כלום אם אסור יהיה לצפות ב"חשוד המיידי" בגלל שספייסי התקיף נער בן 14 - אבל הקהל יאבד משהו; הקהל יאבד גישה לסרט מושלם. יש, בוודאי, ערך כלשהו גם לזה. אבל האם זה מספיק חשוב?

אין לי תשובה ישירה לשאלה הזו; אני יכול להעיד מה אני מרגיש (שאני עדיין אוהב את העבודה של קווין ספייסי), אבל לא אם אני חושב שזה ראוי להרגיש ככה. כמו ג'רוד קרמייקל, שבתכנית הטלוויזיה שלו מתאר את המשפחה שלו מתמודדת עם זה שביל קוסבי, עדיין גיבור תרבותי חשוב עבור שחורים באמריקה, כבר אינו בידור לגיטימי והם מרגישים אשמים ללכת לצפות בו בהופעה. למשפחה אין תשובה חד משמעית והם מחליטים לא להחרים אותו, אבל השורה האחרונה של הפרק היא ג'רוד אומר בעצב "ממש חבל על כל הנשים שנפגעו" - ואני מניח שאני בסנטימנט די דומה. 

---

1 - אבא שלי תמיד אמר, ביחס להאשמות בהטרדות או התקפות מיניות, שבתלונה הראשונה הוא ממתין, אבל אם יש תלונה שנייה, הוא יודע שיהיו עוד, ושהן נכונות. [↪]

דיבור על תכונות גבריות טובות

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)

בעקבות הפוסט הקודם, על הצורך בארגז כלים לגבריות חדשה, אחד המגיבים בפייסבוק כתב כך:

אני חושב שזו תגובה טובה, כי היא מעלה שלושה דברים בטקסט קצר. אחד, המתח שנדמה שקיים בין פמיניזם ובין גבריות; השני, המיקום של תכונות גבריות ונשיות על ספקטרום בין טוב ורע; והשלישי, שאין אצלי מספיק דיבור על תכונות גבריות טובות. 

אני אתחיל מן האמצע, אמשיך לסוף, ואחזור להתחלה. אני לא מאמין שיש תכונות גבריות ותכונות נשיות "אינהרנטיות". זו שפה מהותנית שעושה הרבה נזק למאבק הפמיניסטי; היא מובילה אנשים לחשוב שאם מישהו מתנהג כך וכך אז הוא "גבר אמיתי", ואם לא, אז הוא לא "גבר אמיתי"; שמשהו הוא "התנהגות נשית". למשל, בסוף השבוע מישהי אמרה לי שאני "אימא טובה" בגלל שאני הורה מעורב, דואג, מפנק ורגיש לצרכים של הבת שלי. אבל, מה לעשות, גם אם אהיה ההורה הכי טוב בעולם, עדיין לא אהיה אימא; כי אני גבר, ואם אני גבר, אז אני אבא. כי זה מה שאבא אומר, בעברית. אבל אם משייכים אכפתיות או רגישות וכן הלאה דווקא לנשיות, אז פתאום אני "אימא". 

לצערי, השפה לפעמים דוחפת אותנו לדבר בצורה מהותנית. הנה גם אני דיברתי על "גבריות" ולא על "הרגלים גבריים". אני לא מאמין שיש גבריות אינהרנטית, קבועה, אלא שתמיד תהיה חלוקה בין גברים ונשים^[1], ובאופן טבעי אנשים ידברו על תכונות גבריות ונשיות, או על גבריות ונשיות, ועל להיות גבר ולהיות אישה.

אם אנחנו מקנים הרגלים מסוימים לגברים, אז נראה את ההרגלים הללו בתור "תכונה גברית", ולצערי כרגע זה גם אומר שאנחנו בהכרח חושבים שהיא לא תכונה נשית, ולהיפך. לדוגמה, כתבתי שאני הורה רגיש; אם מישהו רואה "רגישות" בתור "תכונה נשית" הוא יכול לראות את הרגישות שלי בתור "הצד הנשי" שלי. אני לא חושב שזה המצב, ואני חושב שזו טעות, עוד פעם, לחשוב שאם אנחנו מקנים הרגלים לנשים להיות רגישות, זה אותו הדבר כמו להגיד "נשים הן רגישות במהותן", או שאם גבר רגיש, זה כי הוא "מתחבר לצד הנשי שלו". אני רגיש, אבל אני גבר רגיש. הרגישות שלי היא גברית. אני לא אומר שום דבר על הרגישות שלי מעבר לזה; אני פשוט צובע אותה בצבעים גבריים; זה מיתוג בלבד. כמו בפרסומת של Dove:

חברת קוסמטיקה רוצה למכור קרמים וכו' לגברים; אבל קרמים ובאופן כללי מוצרי טיפוח זה לנשים; טיפוח זו "תכונה נשית", והרי רק לנשים אכפת מאיך הן נראות, לא? אז מה עושים? לוקחים את אותם קרמים בדיוק, אבל שמים אותם באריזה עם צבע מטאלי, צבע "גברי", וממתגים אותם עם סימן פלוס ועם המילה Strength ומדברים על "גברים אמיתיים" - מתחת לאריזה הקרמים הם אותם קרמים, ולמה לא? זה לא שיש לנו עור שונה; אבל המיתוג מסייע לגבר שרוצה בכך לטפח את עצמו, ולא לראות את הטיפוח כתכונה נשית בהכרח. פשוט כי צבעו אותה מחדש.

אני נרתע מאלימות, וחושב שצריך לפתור סכסוכים בהדברות; אני לא חושב שזו תכונה נשית, אבל אם אנשים מתרגלים לראות נכונות למשא ומתן ופשרנות בתור "תכונות נשיות" אני בהחלט יכול לראות קושי בהקניית הרגלים כאלו לגברים. אני רוצה לקדם הרגלים לדבר ולהתפשר, אבל אז זה נראה למגיב אסף אלרון, שאני רוצה שגברים "יאמצו התנהגויות נשיות". לא כך. אני מאמין בהדברות ופשרנות כי אלו חיוביים יותר בעיניי מאשר אלימות, עקשנות או אטימות; אני יודע שאפשר להקנות לילדים הרגלים של הדברות ופשרנות כי אני מורה ומחנך ורואה שזה אפשרי; ויודע שאם נרגיל גברים לדבר ולהתפשר, הם יעשו את זה - כגברים. 

אני לגמרי יכול להבין למה, אם יוצאים מנקודת הנחה שתכונה מסוימת היא בהכרח נשית, להגיד שזו תכונה טובה נתפס כסירוס, נתפס כאמירה ש"להיות גבר זה רע", נתפס כרצון להכריח נשים לאמץ התנהגויות נשיות. אני גם מעלה את הביקורת לעתים קרובות שיש טקסטים פמיניסטיים שחוטאים באמירות הללו, ופמיניסטיות מסוימות לא נזהרות מספיק מן היכולת לפרש את הטקסטים שלהן ככה, מעדיפות במקום זה להגיד דברים כמו "אני שונאת גברים גאה", וכו'. 

אבל אני יוצא מנקודת הנחה שאני גבר, ומכאן כל מה שאני אעשה, אני אעשה כגבר. אני יכול להיות על הבמה בהצגת תיאטרון בשמלה ואיפור ולנסות כמיטב יכולתי לגלם אישה, ועדיין החוויה שלי תהיה חוויה של גבר, בגלל שכזה אני. אני יוצא מנקודת הנחה שהבת שלי, בהנחה שתגדל כאישה, תהיה אישה; אני יכול ללמד אותה להיות תוקפנית ועקשנית וחסרת פחד ואולי אפילו קצת בריונית - היא תשאר אישה. אני לא חושב שאני מלמד אותה "תכונות גבריות"; אני חושב שאני מלמד אותה הרגלים שהם חיוביים בעיניי, ואם היא תתרגל להתנהג ככה, היא תתנהג ככה - כאישה. בהנחה שהיא אכן תהיה אישה.

אני מקבל את הביקורת שאם מתמקדים יתר על המידה בתיאור הרגלים שליליים, שצריך להפטר מהם, לא משאירים מקום להרגלים חיוביים, שצריך לאמץ אותם ולקדם אותם. גבריות חדשה איננה נשיות בתחפושת. אני חושב שאנחנו צריכים לקדם הרגלים שאנחנו מאמינים שהם חיוביים פשוט כי הם חיוביים, ואם הם נתפסים היום כהרגלים נשיים, למתג אותם כהרגלים גבריים, משום שאין שום מניעה לעשות זאת; משום שברגע שגברים ינהגו ככה, אלו אכן יהיו הרגלים גבריים.

---

1 - יהיו שיטענו שגבריות ונשיות זה רצף, או מרחב, אבל גם כאשר טוענים לנזילות מגדרית, עדיין כל החלקיקים הנעים במרחב הזה עושים זאת מסביב לשני קטבים. ביום שיהיה מושג שגור ומובן למגדר שלישי, אני מוכן לעדכן את העמדה שלי. [↪]

ארגז כלים לגבריות החדשה

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)

תמיד יהיו גברים. אני אומר את זה למרות התחזיות של ג'ון וארלי ב"חוף הפלדה"^[1]. אבל הגברים לא תמיד ייראו ויתנהגו וידברו אותו הדבר; למעשה, אפשר כמעט להבטיח שמה שאנחנו חושבים עליו היום כגבריות יהיה שונה לגמרי עוד 100 שנה או אפילו פחות; בהחלט ייתכן שכאשר אהיה גבר מבוגר בן 70 ואביט סביבי על הדור הצעיר, אני לא אזהה את מה שהם מכנים "גבריות".

יכול להיות שאתם חושבים שיש משהו קבוע ובלתי ניתן לשינוי בגבריות. זו לא מחשבה נדירה; אבל אם מרחיבים קצת את נקודת המבט וחושבים על זמנים ומקומות, לדוגמה, שבהם סריגה היא מקצוע גברי (בכל זאת, המסרגות הללו הן כלי נשק!), ורוד הוא הצבע הגברי וכחול הוא הצבע השני (הרי ורוד זה צבע חם ופעיל, ואילו כחול הוא צבע קר ורגוע...) והגברים הם אלו שמתקשטים בחצאיות ואיפור ותוספים לשיער ואילו הנשים לובשות בגדים פשוטים וחסרי צבע (הרי הגברים הם אלו שמחזרים אחרי הנשים, כמו בטבע) - מבינים שאין שום תכונה שאפשר לחשוב עליה, שום מאפיין של הגבריות, שהוא הכרחי להיותך גבר^[2]. 

איך גבריות משתנה? כמו כל רעיון אנושי אחר, היא משתנה בתגובה ללחצי הזמן, נסיבות פוליטיות וכלכליות, היא משתנה באופן אקראי, כאוטי, נופלת ממצב מסודר ו"נצחי" אחד למשנהו, והיא משתנה בתגובה לאנשים שמנסים לשנות אותה. שמדברים, כותבים ופועלים כדי לשנות את הגבריות ולשנות את ההגדרה של מה זה אומר להיות גבר. 

השינוי של מושג הגבריות הוא חלק בלתי נפרד מכל מאבק פמיניסטי; אם אנחנו רוצים לבנות עולם צודק יותר אנחנו חייבים להתמודד עם הרגלים שמדכאים נשים ומקשים עליהן להתקדם, לממש את עצמן ולהגשים את הרעיונות שלהן, גם אצל נשים וגם אצל גברים^[3]. אבל זה בלוג שכותב גבר בחודש המתמקד בבריאות גברית, אז בואו נדבר על גבריות בלבד כרגע. אם אנחנו רוצים לבנות עולם צודק יותר, אנחנו צריכים לחנך לגבריות חדשה, שכוללת הרגלים בריאים, שמובילים לעולם צודק יותר. במילים אחרות, כאשר מישהו שואל את עצמו "איך מתנהג גבר?" אנחנו רוצים שהוא יקבל תשובה שונה.

בהקשר הזה, זה מצער לראות שיש מחסור ב"מדריכים לגבריות" שהבחור הצעיר יכול לפנות אליהם. עומר ברק, איש אותיות, כתב 4 פוסטים ב-2016 ועסק בלהיות גבר בעידן המודרני, ועוד גבר שאשתו מכניסה יותר ממנו(!); אי אז ב-2013 בחור מאוד מוכשר בשם טל שמואלי ניהל בלוג בשם "ביצים" שעסק בחוויה הגברית, ובבנייה של גבריות חדשה^[4]; ואם הולכים עוד יותר אחורה אז יש את גברא שהיה פעיל לקצת זמן ב-2010 ו-2011. תשוו את זה לעושר הרב של בלוגים ואתרים ומגזינים שעוסקים בנשיות ונשים, ואני חושב שתסכימו איתי שיש כאן פער מסקרן. הרי העידן המודרני, השתנות מושגי המיניות, הורות, משפחה, הכלכלה המודרנית מאתגרים גברים בדיוק כמו שהם מאתגרים נשים - למה נשים כותבות ומדברות ומתעסקות בנשיות, וגברים לא?^[5]

אני לא חושב שיש משהו בסיסי בגבריות או איזה הרגל גברי שיוצא נגד דיבור על גבריות. התרבות הפופולרית מלאה בדימויים של גבר ובעיסוק ב"מה הוא גבר". אני גם בטוח שיש להרבה גברים את הצורך לדון בשאלה מה זה אומר להיות גבר בעידן המודרני, אם מצד אחד אומרים לנו שזה מתנשא ואף שוביניסטי לראות את תפקידנו בתור מעין אח גדול, מגונן ומפרנס עבור האישה הקטנה שנשארת בבית (ובכלל למה גבריות מוגדרת רק בתוך זוגיות הטרוסקסואלית מונוגמית?) מה הוא הצד השני? נגיד שברור לנו מה לא, אז מה כן?

לדעתי ברור למה הגברים שהזכרתי קודם התיישבו לנסות לכתוב על גבריות, וגם ברור לי למה הנסיונות שלהם נתקעו, נחלשו והתפוגגו: בגלל שזה נורא קשה לדבר בחלל ריק. היתרון של דיבור על נשיות הוא ש... יש הרבה דיבור על נשיות. יש הרבה מגזינים וקבוצות ותכניות טלוויזיה שמתעסקות ללא הרף בצורה ישירה, במבט למצלמה ובגוף שני יחיד באמירה "ככה את אמורה להיות אישה". מחוץ להקשר (המאוד בעייתי) של מכוני פיתוי למיניהם, אין לזה הקבלה גברית. 

הפתרון הוא, כמובן, לדבר. להתחיל את השיחה הזו. להתרגל לחשוב על זה כנושא. לכתוב על זה. במכתבים לעיתון. בטורי דעה. להתרגל להגיד "אני גבר, ואני כזה; זו הגבריות שלי; תאמצו אותה גם אתם". בהתחלה זה יהיה מוזר, אבל ככל שנעשה את זה יותר, כך הדיבור הזה יהיה רגיל יותר עבורנו, וככה יהיה טוב יותר.

---

1 - זו בדיחה על השורה הראשונה בספר. אני לא אחזור עליה כאן. תצטרכו ללכת לקרוא את הספר, הוא ממש מוצלח. [↪]

2 - יש אנשים שטוענים שאתה צריך פין כדי להיות גבר, ופין הוא משהו שמשותף לכל הגברים, אבל לא נכנס לטענה הזו כאן, ולו רק בגלל שזה לא חשוב אם היא נכונה או לא נכונה, "יש לי פין" זו לא ממש תכונת אישיות או הרגל התנהגות, וזה מה שחשוב לי כאן. [↪]

3 - הרבה טקסטים פמיניסטיים מתעלמים מכך שנשים מחברתות נשים וגברים, ומתעלמים מכך שגם אצל נשים יש הרגלים שליליים שצריך לשנות, ומתמקדים אך ורק בהרגלים שליליים אצל גברים, ורק בתפקיד של גברים בחברות גברים ונשים. אז לא אצלנו. [↪]

4 - היום הבלוג כבר לא אונליין, אבל אפשר לראות חלק מהנושאים בהם עסק הבלוג במכונת הזמן של האינטרנט [↪]

5 - דפדוף ב"בלייזר", למשל, מגזין שלכאורה פונה לגברים, יראה שהוא הפך למגזין על טהרת המותגים והצרכנות; יש בו כתבות על מכוניות, אלכוהול, מסעדות, וטיולים לחו"ל, וקשה לדעת מה מזה הוא תוכן ממומן ומה באמת מגיע מצד הכתבים. אין עיסוק בגבריות, ובטח שלא התמודדות עם האתגרים שאנחנו מדברים עליהם כאן. [↪]

למה בנות גרועות במשחקי מחשב

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)

תחרויות ואליפויות של משחקי מחשב נשלטות לגמרי על ידי בחורים צעירים, ואין ייצוג של בחורות ונשים צעירות ברמה המקצועית. הסיבה לכך היא חברתית נטו.

בסוף השבוע שעבר חברת משחקי המחשב הענקית בליזארד אירחה בכנס השנתי שלה, BlizzCon, עשרות אלפי מבקרים, ועוד עשרות אלפי אנשים שילמו על כרטיסים וירטואליים כדי שיוכלו לצפות באירועי הכנס אונליין. במהלך הכנס החברה ארגנה אליפויות עולם במשחקים שלה, בין משחק "היאבקות" קבוצתי בין שתי קבוצות של 5 שחקנים, משחק תפקידים מקוון עם מיליוני משתתפים, ועד משחק מלחמה הומוריסטי עם קלפים וירטואליים. אפילו שמדובר במשחקי מחשב ולא משחקי ספורט במובן המקובל, ברמות הללו של תחרויות ואליפויות מי שמתחרים על התואר הם שחקנים מקצועיים, שמתחרים תחת מותגים מבוססים היטב, מקבלים משכורת, ומתחרים על פרסים שיכולים להגיע לעשרות ואף מאות אלפי דולרים. תחרויות במשחקים הללו נערכות לכל אורך השנה, והשחקנים המקצועיים יכולים להתפרנס מחסויות, מיצירת שירותי תוכן נלווים, ואחר כך גם מועסקים בתור מאמנים ופרשנים של המשחקים הללו.

והם כולם בנים, נערים, בחורים צעירים. ברמות הללו, לא מוצאים בחורה אחת.

פער מגדרי כזה גדול דורש הסבר; ונראה שעבור הרבה אנשים, ההסבר העיקרי הוא הסבר תוכני. "אלו משחקים אלימים" יגידו אנשים; "בנות פשוט אוהבות משחקים אחרים. הן אוהבות משחקים קבוצתיים, חברתיים; בנים הם פשוט תחרותיים מטבעם. זה הורמונלי." מעבר לעובדה שמדובר בקשקוש מוחלט, זה אפילו לא נותן הסבר לכל המשחקים, כי חלק מהמשחקים הם קבוצתיים והאלימות בהם הומוריסטית וכמעט לא קיימת. חלק מן ההסברים יהיו הסברים כלכליים; רוב המשחקים שיש להם תחרויות ואליפויות הם משחקי קונסולה, שוק שפונה בעיקר לבנים, בזמן שבשנים האחרונות נשים הפכו להיות הרוב בקרב שחקני המשחקים במחשבים האישיים ועוד יותר בשוק המובייל. אבל גם זה לא יסביר למה אין כמעט נערות ונשים צעירות ברמה הגבוהה ב-Hearthstone, שהוא משחק קלפים וירטואלי, הומוריסטי, שיש לו גרסה למובייל ונותן יותר מדקה לכל מתחרה לחשוב מה לעשות בתורו. לא בדיוק הסטריאוטיפ של משחקי יריות מלאי פיצוצים ורימונים שלא נותנים שנייה לנשום. 

תשובה מעניינת נתן שחקן Hearthstone בעל הכינוי Firebat, בתוך תשובה כללית יותר לשאלה "איך להפוך לשחקן טוב?" 

איך הופכים להיות שחקן טוב יותר? צריכים פשוט לשחק הרבה; שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, לאורך שבועות, חודשים ושנים:

"There aren't really any secrets to becoming a good player; you just kinda play the game a lot and do it. Interact with the community; find friends that also play the game a lot. Play with them..."

כדי להיות טוב במשחק, כדי להגיע לרמה של Firebat, שניצח באליפות העולם הראשונה שנעשתה והוא עדיין אחד השחקנים הטובים בעולם, אתה צריך לשחק המון; אבל, אומר Firebat, אתה לא יכול לעשות את זה לבד:

"I think that's the most underrated part of trying to become competitive at something is a lot of people just try and do it on their own.
Whereas, like, you play with other people, you're much more likely to enjoy doing something and enjoy doing it long enough to become really good at it and you have them pushing you and helping you become better.
So playing with people around at similar skill level that have similar ambitions with the game is the best way to improve."

חשוב להבין ש Firebat לא מדבר על משחק קבוצתי, שבו חייבים ללמוד לשחק בתיאום, אלא על משחק שבו שחקן אחד משחק נגד שחקן אחד אחר. עדיין, הוא טוען, אפילו שמדובר לכאורה במפעל יחידני, אתה חייב להיות חלק מקהילה כדי להצליח:

"Even single player endeavors, I think it's correct to work with others, and I think it's very valuable to have people that you play with and just hang out and talk with about the game if you wanna improve at the game.
So not really team work but more just motivational support."

הגיל שבו מתחילים עם המשחקים הללו ועושים את הצעדים הראשונים במסלול שמוביל להצלחה מקצועית במשחקים הללו (תחום שבו שולטים נערים צעירים בני פחות מ-20) הוא תחילת גיל ההתבגרות, שלב שבו חברויות בין בנים ובנות הן מאוד נדירות, שבו בנים רק מתחילים ללמוד את ההבדלים ולקלוט את הדרישות של החברה מהם להתחיל להתייחס לבנות אחרת. השאלה היא לא אם קהילת הגיימרים היא קהילה יותר או פחות עוינת לבנות מאשר קהילות אחרות, אלא שסוג זה לא רשת תמיכה חברתית לא קיימת לבנות כפי שהיא קיימת לבנים בתחום הגיימינג, וזה לא משהו שאפשר פשוט לייצר באופן מלאכותי.

הסיבה שאני שם זרקור דווקא על השאלה הזו והתשובה לה, היא שהיא מדגימה בעיניי את אחת הבעיות בעיסוק בחוסר שיוויון בין גברים לנשים, ואחד החוזקים של פמיניזם כאמצעי ניתוח חוסר שיוויון כזה. חוסר השיוויון בין בחורים ובחורות בתחום הגיימינג הוא עובדה מספרית שלא נתונה למחלוקת; אבל בהעדר חסמים ברורים בשלבי הכניסה לתחום המקצועי^[1], נראה שחוסר השיוויון הזה הוא לא מכוון אלא תולדה על הבדלים טבעיים בין בנים ובנות. מאוד מפתה להגיד "יש בחורים שאלופים במשחקי מחשב ואין בחורות כי בנים הם פשוט טובים יותר במשחקי אקשן; פשוט ככה זה." אבל בהנתן מחקרים שבאופן עקבי מראים שאין באמת הבדלים נוירולוגיים משמעותיים בין בנים ובנות, הסברים מהותניים כאלו רק עוזרים להעמיק ולקבע את חוסר השיוויון. תשומת לב לצורה שבה קשרים חברתיים מוקדמים משפיעים על הצלחה בשלבים מאוחרים יותר ותשומת לב לצורה שבה גישה לקשרים כאלו היא שקופה בשלב שבו חוסר השיוויון הוא בולט, ועל כן לא נשקלת כגורם לחוסר השיוויון, חשובה גם לדיון בחוסר שיוויון באזורים חשובים הרבה יותר ממשחקי מחשב, כמו חוסר השיוויון הבולט בין גברים ונשים בתחום הפוליטיקה והכלכלה. 

האם גברים פשוט מתאימים יותר לניהול? מקבלי החלטות טובים יותר? יותר תחרותיים מטבעם? או שאולי, בשלבים מוקדמים ובאופן לא נראה לעין, יש לבנים גישה לקשרים החברתיים שעוזרים להם להתחיל במסלולים שבסופו של דבר, יעזרו להם להגיע לעמדות הבכירות ביותר.

---

1 - ברוב המשחקים הללו יש דירוגים הפתוחים עבור כלל השחקנים במשחק, בלי לדרוש מהם להשתייך למועדון כלשהו, ואליפויות ותחרויות רבות פתוחית גם לשחקנים שמגיעים לדירוגים העליונים במשחקים הללו. בנוסף מועדונים וקבוצות מקצועיות יגייסו שחקנים המגיעים לדירוגים העליונים הללו, כך שלכאורה הדרך להצטיינות במשחקים הללו פתוחה לכולם. [↪]

ממי היא אחת הסדרות הכי חשובות שיש לנו

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)

כאשר חושבים על סדרות טלוויזיה פמיניסטיות, הסדרה "Mom", שתורגמה לעברית כ"ממי" מסיבה לא ברורה היא לא מועמדת ברורה. רשימות של סדרות פמיניסטיות לא כוללות אותה; כריסטי פלנקט היא לא הדבר הראשון שחושבים עליו כאשר חושבים "דמות נשית חזקה" ועדיין בעיניי היא אחת הסדרות החשובות של השנים האחרונות.

הרעיון של "ממי" הוא שחוק אבל עם ספין חדשני; זה הסיפור הקבוע של שתי דמויות מתנגשות, של בני משפחה שמנסים לחדש את הקשר או ליצור קשר ממקומות שונים לחלוטין, שמולבש על הדינמיקה של אימא ובת שלא מסתדרות. הספין הוא שבוני, אותה מגלמת אליסון ג'ני האלוהית, היא אלכוהוליסטית ומכורה לסמים שמנסה להיגמל ולשקם את חייה, שגם מנסה לחזור להיות בקשר עם בתה כריסטי, שאותה ילדה כאשר הייתה צעירה מאוד והייתה לה אימא מחורבנת.

כריסטי, אותה מגלמת אנה פאריס שבאמת מנסה אבל היא פשוט לא בליגה של אליסון ג'ני, גם היא אלכוהוליסטית ומכורה לסמים שנגמלה ומשקמת את חייה ומגלה שויולט, הבת שלה שאותה ילדה כאשר הייתה צעירה מאוד והייתה לה אימא מחורבנת, נכנסה להריון והיא רק בת 16.

אז הספין הוא שיש לנו שלוש נשים, שלוש אמהות, שמשכפלות את אותה תבנית של הרס עצמי והזנחה כבר 45 שנה (וגם בוני, אנחנו מגלים בחוסר הפתעה מוחלט, הוזנחה בילדותה). גיחי גיחי.

בעונותיה הראשונות הסדרה כוללת ריבים בין כריסטי לבת הטינאייג'רית שלה, ילד קטן מעצבן, בעל לשעבר שמעשן יותר מדי גראס, חבר דביל שמעשן יותר מדי גראס, ורומן עם הבוס, אבל לאט לאט, מפרק לפרק, הסדרה יותר ויותר התרחקה מהתעסקות בבלגן ובכאוס שסובב את כריסטי והתמקדה יותר ויותר במנגנון שכריסטי בונה כדי להתמודד איתה: מערכת היחסים שלה עם אימא שלה, ומערכת היחסים שלה עם החברות שלה מקבוצת התמיכה שלה ב"אלכוהוליסטים אנונימיים".

פרקים של "ממי" החלו לעסוק בתכנים שלא היו מביישים אף דרמה נוקבת בפריים-טיים, כמו אונס, מערכות יחסים אלימות, נסיונות גמילה, התמודדות עם חברות שחוזרות להשתמש בסמים ולשתות אלכוהול, פשיעה וכניסה לכלא, מוות ואבל ודכאון, נסיונות כניסה להריון וחוסר פוריות והפלות - והכול בלי מלודרמה והגזמה סנסציונית כדי למכור את הרגש. פשוט קבוצה של נשים שמתמודדות עם הדברים המאוד לא פשוטים שהחיים זורקים עליהן, הכי טוב שהן יכולות (שזה לא תמיד כל כך טוב), בצורה מאוד כנה וגלויה, וביחד. ורק כדי שלא יווצר הרושם כאילו הסדרה עוסקת רק בקשיים וביש מזל (אם כי היא בעיקר עוסקת בקשיים וביש מזל) היא גם נותנת מבט מפוקח על מין ומיניות וגוף האישה באופן שאפילו דרמות פריים טיים לא תמיד מעיזות^[1].

יש מחשבה שבשביל שסדרת טלוויזיה תהיה פמיניסטית, היא חייבת גיבורה ראשית וזו חייבת להיות "דמות נשית חזקה" - חזקה פיזית אם אפשר, ובכלל מישהי שמסתדרת לבד ויכולה הכול ולא צריכה אף אחד. אז סדרות כמו "סקנדל" או Broad City או "כתום זה השחור החדש" הן פמיניסטיות כי יש בהן "דמויות נשיות חזקות" - אף אחת מהנשים ב"ממי" היא לא "חזקה" ככה. הן נשברות. הן מראש מגיעות לסדרה שבורות, כי הן בקבוצת תמיכה לאלכוהוליסטיות^[2]. הן לא עצמאיות; הן כל הזמן צריכות אחת את השנייה. אבל אף אחת מהן היא לא סטריאוטיפ ולא פלקט.

ממי זו סדרה פמיניסטית לא רק בגלל שהיא חושפת הרבה נושאים נשיים לקהל שבדרך כלל לא היה צופה בהם (יוצר הסדרה, בקטע אירוני ממש לא ברור, הוא צ'ק לורי שגם אחראי על "תיאוריית המפץ הגדול" ו "שניים וחצי הגברים", שזו הסדרה הכי הפוכה לממי שאפשר לדמיין) ולא רק בגלל שנשים מובילות אותה והיא חוגגת את נשיותן, אלא בעיקר בגלל סוג הנשים שהן. "ממי" זו אחת הסדרות הפמיניסטיות החשובות בגלל שהיא מראה נשים מורכבות ומעניינות ומבלה הרבה זמן בחשיפתן לצופים.

רק חבל שזו סיטקום של 22 דקות שחייבת לתקוע את "הצחוק של הקהל באולפן" אחרי כל בדיחה. היא הייתה נראית הרבה יותר טוב בלי זה.

---

1 - למשל, בפרק הראשון של העונה החמישית בוני מסתכלת על כריסטי הלחוצה מהמבחן החשוב שיש לה בהמשך השבוע ומציעה לה, בזמן שהיא יוצאת עם החבר שלה לארוחת ערב, פשוט ללכת לחדר ולאונן. [↪]

2 - בנקודה מסוימת, וזה די מעניין, הן עוזבות את הקבוצה המעורבת ופותחות קבוצה לנשים אלכוהוליסטיות בלבד, ומדברות בה בצורה הרבה יותר פתוחה על החיים שלהן. [↪]

יום אחד הבת שלי

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)

שנה שעברה באפריל הפכתי לאבא. כמה חודשים לפני זה כבר ידעתי שהולכת להיוולד לי בת, אבל יש לדעת ואז יש לראות אותה ולהרגיש אותה ולהחזיק אותה ופתאום המאבק לעולם צודק יותר קיבל עבורי ממד דחוף הרבה יותר. פמיניזם הוא מאבק שהעולם יהיה צודק גם עבורי אבל ברמה רגשית הפך להיות לי חשוב יותר שהעולם יהיה צודק עבורה. 

לפני כמה שנים ראיתי את הסרטון הזה: 

כמו שכתבתי אתמול התחלתי לראות את עצמי בכל אבא שראיתי, ואחרי שנולדה לי בת במיוחד באבות לבנות, והאבא הזה מצא חן בעיניי מאוד. החריפות שלו, הרעיון להיות שם, מגונן על הבת שלך, הדרך שבה הוא בנה את דמותה של הבא שלו בעיניי. 

בצפייה חוזרת, יש חלק מטריד בסרטון הזה. החלק שבו האבא נתפס איכשהו כאיום על המחזר; שהאבא הוא זה שהמחזר צריך להתמודד איתו, צריך לרכוש את אמונו בעצם, ולא את אמונה של הבת. האבא כשומר הכניסה לעולמה הרומנטי והמיני של הבת שלו, האבא כבעלי הטובין שאז הוא מעביר אותם למחזר שהוכיח עצמו כראוי לכך. זה רעיון עתיק כמו סיפורי מיתולוגיה ואגדות עמים, ועדיין שריר וקיים ואיתן בסרטים וסדרות טלוויזיה ופרסומות:

אני מאוד לא אוהב את הפרסומת הזו. יש משהו פולשני, מציצני, אלים אפילו, בנוכחות של קווין הארט, בתור האבא המגונן המדי. המסר של הפרסומת הזו הוא כמעט שבתו של קווין הארט הולכת להישאר רווקה לנצח, או לפחות עד שתפגוש גבר שיהיה מפחיד ואלים כמו אבא שלה.

אני לא מכיר את זה מהחיים שלי; אף פעם לא הרגשתי שהאנשים שיצאתי איתם צריכים לעבור ועדת קבלה אצל אבא שלי או אימא שלי, ואני מאמין (או מקווה) שלא אחשוב שזה תפקידי כאשר הבת שלי תתחיל לצאת, ובמקום זה, בצפייה חוזרת, אני לוקח מהסרטון הזה משהו אחר, משהו שאהבתי מאוד ואני עדיין אוהב. 

כי כמו שלואיס סיקיי אומר, כהורים אנחנו מגדלים את האנשים המבוגרים שהילדים שלנו הולכים להיות. מה שאהבתי בסרטון הזה זו ההבנה, ההכרה בכך שכהורה, אתה יכול להזיק ולפצוע, ואתה יכול גם לחזק ולחסן. האבא בסרטון מסתכל על ההורות שלו לא רק כאחריות, אלא גם כמשהו שמשאיר נוכחות כמעט פיזית בחיים של הבת שלו, גם כאשר הוא לא שם, שנים אחרי שהיא לא ילדה, אולי שנים אחרי שהוא כבר לא נמצא שם. אבא לא כמשהו שמשאיר צלקות, אלא אבא כמערכת חיסון. 

לכן פמיניזם הוא בעיניי לא רק המאבק על מרחב בטוח מהטרות והתקפות מיניות, או מערכת משפט צודקת יותר, או יותר נשים בעמדות מפתח - אלא גם איך אני מתנהל מולה כאבא, כגבר, איך אני מתווך עבורה את המציאות כך שהיא תגדלה חזקה וחסונה. ילדה אש, שלעולם לא תפחד.

אנחנו צריכים להתאמן על גירושים

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)

לפני כמה ימים צפיתי בסרט "התמנון והלוויתן", שהוא דרמה ניו-יורקרית די פשוטה על זוג שמתגרש - הגבר הוא נרקיסיסט שחי בעולם אשליות משל עצמו והאישה משתמשת בגירושים כדי לחפש את עצמה, וזוג בניהם, אחד בגיל תיכון, השני גיל חטיבה, וכיצד הגירושים הם רק נקודת השיא של חיים שלמים של הזנחה ואדישות, שכל אחד מהם מתמודד איתן בדרכו, אך שניהם נפגעים מהן מאוד.

משהו קליל כזה.

בכל מקרה, בשלב מאוד מוקדם של הסרט ההורים מודיעים לבנים שהם מתגרשים, האבא מוצא דירה בצד השני של העיר, והשניים מנסים משמורת משותפת: כל כמה ימים הילדים אמורים לעבור בית, ובמשך אותם ימים, זה הבית שלהם. משם הם הולכים לבית הספר ולשם הם חוזרים, שם הם אמורים לעשות שיעורי בית, לשם הם אמורים להזמין חברים... לעומת בית המשפחה שלהם, הבית ששוכר האבא הוא די חור. הוא לא נראה רע, אלא שהאבא גם מתקמצן לרהט אותו כמו שצריך, ובאופן די ברור הילדים מאוד אומללים מהעניין. כפי שקורה לעתים, הילדים נוקטים עמדות: הבן הצעיר בורח חזרה לאימא כל הזמן, הבן הבכור לומד שהאימא בגדה באבא שלו ולכן מפסיק לדבר איתה ולהגיע אליה הביתה חצי מהשבוע, וכו'. באופן צפוי, ההורים מתמודדים עם זה רע מאוד. חווית צפייה מאוד מאמללת.

---

מאז שיש לי ילדה, אני מחפש את עצמי בכל אבא שאני מכיר בסביבתי הקרובה והרחוקה, או בטלוויזיה והקולנוע שאני צורך, וכך גם הפעם. על הנייר, האבא הציג את האידיאל שהייתי רוצה להאמין בו ביחס לגירושים: לצמצם את הפגיעה בשגרת הילדים, משמורת משותפת, שימשיכו ללכת לאותו בית הספר ולפגוש אותם חברים, אבל ששני ההורים יוכלו להיות עם הילדים בצורה שווה. כמו שכתבתי אתמול, שיוויון הוא לא ערך כל כך טוב בפני עצמו, ובכלל איך אפשר לייצר שני בתים "שווים" אם למשל אחד מהם נשאר הבית שבו הילדים גדלו כל החיים שלהם, והשני הוא בית חדש? 

הסרט מדגים היטב את הפער שבין האידיאל, שקל מאוד להצהיר אותו ברי"ש גלי כאשר לא צריך ליישם אותו, ובין המציאות הלעתים מכוערת של גירושים. גם אחרי גירושים, ההורים אמורים להמשיך להיות הורים ביחד מול הילדים שלהם; אבל "גירושים טובים", כמו אצל לואי סיקיי, הם עניין נדיר. הרי הזוג התגרש מסיבה כלשהי, אז כנראה שהיה להם קשה לשמר את השותפות הזו. גירושים הרבה פעמים מערבים וויכוחים וריבים על כסף, אבל מעבר לזה, משהו נפרם בצורך הבסיסי להגיע להסכמות. בסופו של דבר, אם צריך לקבל החלטה לגבי הבת שלנו, אני ואשתי נגיע להסכמה כלשהי, כי צריך לקבל החלטה, ואנחנו ביחד. אבל אם זוג חי בנפרד, אז יכול להיות שנורא קל להקטין ראש, או להחליט שאתה, אצלך, עושה ככה, ולא משנה מה קורה בצד השני. 

רוב האנשים כנראה לא צריכים שאספר להם שגירושים יכולים להיות דבר מבאס ולפגוע בילדים; כאשר אני ואשתי ישבנו וניסינו לחשוב מה אנחנו יכולים להחליט מראש כדי לצמצם פגיעות בגירושים (באופן דומה לחתימה על הסכם ממון, רק בנוגע לילדים העתידיים שלנו) הגענו למסקנה שכנראה הפתרון הכי טוב יהיה פשוט לא להתגרש וזהו. במקום זה תהיתי, ולא בפעם הראשונה, למה כל כך הרבה זוגות שמתגרשים וזוגות גרושים נתקלים באותן בעיות, ואיך זה שאנחנו כחברה לא התאמנו את עצמנו לזה אפילו קצת.

בדברים החשובים בחיים, אנחנו מתמודדים עם כל מיני גרסאות שלהם לפני שאנחנו צריכים להתמודד עם הדבר האמיתי. ילדים עובדים; הורים מדברים עם הילדים שלהם על כסף, נותנים להם דמי כיס, מנסים לעורר אצלם אחריות; אנחנו יוצאים לדייטים, אולי יש לנו חבר, אולי חברה; אנחנו עוברים לגור איתם, ורק אז מתחתנים. אנחנו בעלי כל מיני דברים שחשובים לנו, אולי יש לנו מחשב יקר, תכשיטים, מכונית, לפני שאנחנו קונים בית; הלוואות קטנות וגדולות, משכנתאות - זה נראה כאילו לכל דבר בחיים יש גרסה עם גלגלי עזר, אפשר קודם לשחק עם פיגומים מרופדים מסביב ורק אז צריך ללכת ולשבור את הראש על הדבר האמיתי. 

הדברים האלו קשים, מסובכים, מורכבים, אבל באופן כללי רוב בני האדם שמתמודדים איתם, מתמודדים עם אותן בעיות. אז באלף דרכים קטנות החברה מסביב מכינה אותנו לדבר הזה (אם אנחנו רוצים; תמיד אפשר להיות הורה ושזו תהיה הפעם הראשונה שהחלפת חיתול, אבל גם אפשר לעשות בייביסיטר ולעזור לאחים הגדולים או לבני דודים וכו' וכו') וכאשר הוא מגיע, הוא אמנם קשה, מסובך ומורכב ואנחנו צריכים להתמודד איתו, אבל אנחנו לא לבד; אין בום; אין בדידות מייאשת ומוחצת שהופכת את הדבר הזה לעוד יותר קשה. 

נראה שעם גירושים, דווקא כן. לא מלמדים אותנו להיפרד יפה בבית הספר, בשיעורי חברה או חינוך. לא מבקשים מאיתנו לקנות משהו חשוב עם מישהו שאנחנו לא אוהבים, או אפילו שונאים, ובכל זאת להצליח להגיע לפשרות איתו. לא מפרידים עבורנו בין משפחה ואהבה; כי זה מה שזה, גירושים. אם יש ילדים, זה מישהו שנשאר המשפחה שלך לתמיד, אבל בעצם אתה כבר לא אוהב אותו; אתה חייב להמשיך לעבוד איתו, להגיע איתו להסכמות, לשתף איתו פעולה, והאהבה שתמיד הייתה שם, שתמיד הקלה לעשות את כל הדברים הללו, כבר לא שם. מה עושים אז? תגלו לבד. אף אחד לא יעזור לכם עם זה.

---

אני לא יודע איך גירושים עם גלגלי עזר נראים; איך תראה גרסה חברותית, משחקית אפילו, של הדבר הזה. אבל אני חושב שזה משהו שכדאי לחשוב עליו. לאור זה שבחברה המערבית גירושים נהיים דבר יותר ויותר נפוץ (ואני חושד שעם העלייה בתוחלת החיים, משהו שיהפוך להיות כמעט הכרחי) הגיע הזמן שנהפוך גירושים למשהו קשה, מורכב ומסובך, אבל לא משהו שבהכרח גם מאמלל ושובר אנשים.

אני לא יודע למה אני פמיניסט

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)

אני פמיניסט. נדמה לי שבשלב הזה של החיים שלי, זה כבר לא רדיקלי להגיד את זה.
ככה נראה פמיניסט, אם תרצו, או לפחות, ככה נשמע הפמיניסט הזה (בין אם תרצו, או לעתים, לא תרצו).
אני מגדיר את עצמי כפמיניסט לפחות 16 שנה, אם לא יותר, ועדיין, כאשר נדרשתי לפני כמה שבועות להסביר את התפתחות המחשבה הפמיניסטית שלי, נתקעתי. אני יכול להצביע על כמה תחנות דרך חשובות, ואני יודע שהן היו בשלב יחסית מוקדם של הפתחות המחשבה שלי, אבל אני זוכר בבירור שניגשתי אליהן אחרי שכבר אמרתי לעצמי "פמיניזם זה דבר חשוב, זה דבר שאני רוצה לקדם בחיים שלי" - ואני לא יודע איך הגעתי למסקנה הזו. חשבתי לעצמי שזו נקודת פתיחה טובה, איפה בעצם אני רואה את עצמי בכל הפרויקט הזה. לא רק מה זה פמיניזם עבורי, אלא גם מה אני עבור פמיניזם.

פמיניזם זה לנשים בלבד

מי שבעיקר כותבות על פמיניזם ועוסקות בפמיניזם ומקדמות פמיניזם, הן נשים. סבבה. כאשר ניגשים לכל תחום שבו יש רוב נשי, בטח אם זה רוב מוחץ נשי, עולה המחשבה: "זה לנשים בלבד". זו לא מחשבה טובה. למעשה, זה אחד הדברים שהמאבק הפמיניסטי נאבק לשנות; המחשבה שאם יש בעיקר גננות ומטפלות בילדים, אז זה תחום "לנשים בלבד", וצריך להשאיר אותו ככה. זו בבואת המראה של "זה לגברים בלבד" בנוגע לעבודה באיסוף זבל, או תיקון מכוניות, או להיות מנכ"ל של תאגיד בינלאומי עצום מרשימת Fortune 500. יש אנשים, יש נשים, שחושבים או חושבות שזה ראוי שפמיניזם יהיה לנשים בלבד. אחרי הכול, אם פמיניזם מתמודד בראש ובראשונה עם דיכוי של נשים, אז זה הגיוני שרק נשים יעסקו בו, לא? בתור גבר, הדבר המקסימלי שלכאורה "מותר" לי לעשות הוא להיות בעל ברית שקט: לבוא להפגנות, לתרום כסף לארגונים, לחתום על עצומות. אבל אני לא יכול להגדיר את עצמי כפמיניסט, או לקדם בעצמי מטרות פמיניסטיות, בטח לא כאלו שקשורות לנשים. 

אני בטוח שיש חלקים בפמיניזם שהם לנשים בלבד. אני לא יכול להעיד על החוויה של להיות אישה שהולכת לבד ברחוב, או להיות אישה שמתמודדת עם הטרדות מיניות וסביבות עבודה עוינות, או להרגיש מותקפת אצל הגיניקולוג או הרופא המיילד - וגם זה סבבה. אבל אם מתרחקים מהמטרה הספציפית, פמיניזם זו אג'נדה פוליטית; אג'נדה מוסרית. אי אפשר להגיד "פמיניזם זה לנשים בלבד" כמו שאי אפשר להגיד "שמאלנות זה לנשים בלבד" או "צמחונות זה לנשים בלבד" או "שמירה על איכות הסביבה זה לנשים בלבד".

זאת אומרת, אפשר להגיד את זה, אבל זה יהיה מגוחך. 

פמיניזם זה פשוט שוויון

"למה בעצם אתה בכלל צריך להיות פמיניסט? פמיניזם מעודד עליונות של נשים על גברים. אני בעד שיווין; כל הגברים וכל הנשים שווים, ואת זה כבר יש^[1], אז מה הטעם?"

אף פעם לא אהבתי את ההשוואה בין פמיניזם ושיווין. אז קל מדי לפטור את עצמך באמירה "אני מאמין שנשים וגברים שווים" וברגע שאמרת את זה, אתה לא צריך לעשות יותר כלום. אבל פמיניזם זה לא רק state of mind; בתור אג'נדה פוליטית, היא מבקשת ממנו לעשות דברים. אם פמיניזם זה שיוויון, ואני כבר מאמין שנשים וגברים שווים, אז מה עוד רוצים ממני?

בגלל זה אני מעדיף לדבר על צדק. בגלל שנשים וגברים לא שווים אחד לשני, כמו שנשים לא שוות אחת לשנייה; נכון שכולנו בני אדם, אבל אף אחד מאיתנו לא מתאים לתבנית. לכן הדגש הוא לא על שיוויון אלא על הזדמנויות; ודיכוי; נוכחות, ונראות במרחב, ופחד, ואלימות. ברור שגברים ונשים שווים; גם ברור שאין סיבה שהפשע של "תקיפה" יהיה שונה אם המותקף הוא גבר או המותקפת הוא אישה; ברור שהחוק צריך להיות שווה. אבל גם ברור שבכל הנוגע לאלימות, החברה שלנו מסדירה אלימות נגד נשים ואלימות נגד גברים בצורות שונות לגמרי - וצריך לדבר על זה.

שיוויון מכווין אותנו לדבר בעיקר על חקיקה; וחקיקה היא מקום חשוב לקדם בו פמיניזם, אבל המוקד שלי הוא צדק, וזו הסיבה שהמוקד שלי הוא בעיקר המקום שבו אנשים פוגשים אחד את השני, ואיך הם מתייחסים אחד לשני. איך אנחנו מסדרים את העולם שאנחנו חיים בו, וקל מאוד לראות שהעולם שלנו לא צודק. בעיניי, פמיניזם זו אג'נדה פוליטית שמקדמת עולם צודק; כולם שכולנו צריכים להיאבק כדי ליצור סביבנו.

אז למה להיות פמיניסט

אני מניח שאני פמיניסט מאותה סיבה שאני הומניסט או שמאלני. אלו הערכים שספגתי בבית שבו גדלתי. לא דיברו איתי על פמיניזם כאשר גדלתי, ובעצם בנקודה שבה התחלתי לקרוא על פמיניזם זה לא היה אקט של שכנוע אלא יותר "אה, אז ככה קוראים לזה". ובכל זאת, פמיניזם כאג'נדה משך אותי יותר מאשר אג'נדות אחרות. הסיבה לכך היא שפמיניזם הוא גם אג'נדה פוליטית, אבל גם דרך להסתכל על העולם. פמיניזם מבקש מאיתנו לבחון בדקדוק את הצורה שבה העולם מאורגן סביבנו; לתקוף את מה שנראה לנו טבעי ולתהות האמנם זה כך; לבחון את מבני הכוח, את הפריבילגיות, את הדיכויים, שאנחנו משתתפים בהם או שמופעלים עלינו; אמנם חלק נכבד מפמיניזם הוא נושא הדיכוי של נשים והמאבק לשחרר נשים מהדיכוי הזה, אבל יש בו ערך פוליטי, פילוסופי אפילו, הרבה מעבר לזה. גם אם מחר היה לנו עולם צודק יותר, וכל הבעיות של כל הנשים בעולם היו נפתרות, עדיין היה ערך באופן ההסתכלות על זה על העולם. לצד המאבק עבור עולם צודק, שהוא מאבק חשוב עד מאוד, עבורי פמיניזם הוא גם מתנה פילוסופית; ארגז כלים להיות אדם טוב יותר, ומושך אותי להשתתף בו כדי להרחיב ולשפר את ארגז הכלים, ולהנגיש אותו לכמה שיותר אנשים.

---

1 - אם מתעלמים לגמרי מדברים כמו גיוס לצה"ל או מפלגות פוליטיות שמדירות נשים או הרבנות הראשית וענייני נישואים וגירושים או חוקי אונס או חוקי חופשות לידה או מעמד של "עקרת בית" בביטוח לאומי, וכן הלאה וכן הלאה.[↪]

חופשת לידה - המצב האידיאלי

אני הולך להיות אבא. לילדה קטנה. אחרי 15 שנה ויותר שבהן אני מדבר על זה וחושב על זה וכמה לזה (כן, לא רק לנשים יש שעון ביולוגי), זה הולך לקרות, ועד לפסח העוגית הקטנה שלנו תוולד. 

במקרה (או שלא במקרה?) אני עומד בפני צומת בתחום המקצועי, ומתלבט, ביני לבין עצמי ועם בת הזוג שלי, איך כדאי להתקדם - האם לחפש, כמו פעם, עבודה מכניסה, שגם דורשת שעות ארוכות במשרד? האם לשנות כיוון, לפחות שעות, אבל פחות כסף? האם עכשיו הוא הזמן להשקיע ביציאה לדרך חדשה, כמו פתיחת עסק חדש, או התחלת תואר? שאלות שעבורנו אין להן תשובה ברורה וחד משמעית.

העיסוק בחופשת לידה או ההשפעה של לידת ילדים על הקריירה והשכר של נשים היא לא דבר חדש ודנים בו הרבה, ועד כה, העמדה שלי הייתה די ברורה - האבא והאימא צריכים להתחלק בחופשת הלידה. זה היה נראה לי ברור, ממש כפי שאני מצפה שבני זוג "יתחלקו" בכל דבר אחר במשק הבית - הכנסות והוצאות, עבודות הבית, קבלת החלטות, וכן הלאה. אלא ש"חלוקה" בחופשת לידה היא לא בדיוק חלוקה; כדי שהאבא יצא לחופשת לידה, האם צריכה לחזור לעבוד (לפחות מבחינת ביטוח לאומי). בעוד שזה מתאים לחלק מהזוגות, זה לא מתאים לנו, וזה לא מתאים לכל אישה אחרת שמעוניין להאריך את חופשת הלידה מעבר לשלושת החודשים הראשונים (כפי שנשים רבות אכן רוצות). אין כאן שאלה של ברירה, של נשים מסורתיות מול נשים פרוגרסיביות: אם האם חוזרת לעבוד והאב יוצא לחופשת לידה במקומה, היא לא יכולה לצאת שוב לחופשה ללא תשלום לשלושה חודשים נוספים. במקרה הזה, כמו במקרים רבים אחרים, למחוקק יש דעה מאוד מוצקה לגבי מי אמור להישאר בבית. 

נראה לי ברור שכל יולדת צריכה להתאושש מתהליך הלידה עצמו^[1], אולם גם לאחר תקופת ההתאוששות, חופשת הלידה היא משהו שאנחנו רואים בו ערך וצורך. לא מדובר במשהו ביולוגי או הכרחי; לא כל הנשים מניקות וישנם תחליפי חלב ופתרונות אחרים; ויש מטפלות ופתרונות דומים כמעט מכל גיל. אלא נראה לנו הגיוני שאחרי הלידה, תמשיך האם לטפל בתינוק. נראה לנו שיש צורך רגשי ונפשי, עבור האם והתינוק, שהאם תשאר עם התינוק בבית. אבל נראה שאנחנו מרגישים את הצורך הזה רק לגבי הורה אחד: אם חופשת לידה בתשלום לאימא קיימת ברוב מדינות העולם, וברובן המוחץ היא לפחות 3 חודשים אם לא יותר, חופשת לידה לאבא אינה קיימת במדינות רבות, וגם במדינות שבהן היא קיימת, מדובר בשבועות בודדים.

לפני כמה ימים מצאתי עצמי חושב מחשבה שהפתיעה אותי; בעודי מתלבט לגבי עתידי המקצועי, חשבתי על היתרונות הרבים שאני קיבלתי כאשר גדלתי, שההורים שלי עבדו קשה כדי לספק: היה לנו בית גדול עם גינה, הלכנו לחוגים והיינו מנויים לעיתוני ילדים ונוער, קיבלנו שיעורים פרטיים במקצועות שבהם התקשינו, אפילו טיילנו לחו"ל! תהיתי לעצמי איך אני יכול למנוע את הדברים הללו מהבת שלי - ואז התנערתי ושאלתי את עצמי, איך זה שצמצמתי את עצמי לתלוש משכורת בלבד? איך אני יכול למנוע מהבת שלי אותי, בשבועות ובחודשים הראשונים לחייה, כאשר היא רק לומדת מי היא ומי אנחנו ומה זה העולם החדש הזה שסביבה - איך אני יכול להשאיר אותה לחוות רק את אימא שלה? אבל, כמובן, זו רק המחשבה שבאה אחר כך. המחשבה הראשונה הייתה על הפרנסה. זה מה שמרגיש לי טבעי.

העניין הוא שמה שנראה לנו טבעי והכרחי, הוא לא טבעי ולא הכרחי, הוא רק תוצר של איך ששוק העבודה נראה. אם שמים את נושא ההנקה בצד^[2], תינוק צריך טיפול, טיפול מספק, טיפול בריא, טיפול עם תשומת לב - בין אם הוא מקבל את הטיפול הזה מאימא שלו, אבא שלו, אחד הסבים, המטפלת בחדר הילדים בקיבוץ או השכן מלמעלה - המחשבה, שהטיפול שהאימא נותנת נפרד מכל הטיפולים האחרים הללו, אפילו הטיפול של האבא, נובעת מכך שזה מה שאנחנו מורגלים לראות: אנחנו רגילים לראות את האימא נשארת בבית לטפל בתינוק, אז נראה לנו שזה גם הדבר הנכון והראוי לעשות^[3].

אבל גם אם המשפחה הייתה יכולה להרשות לעצמה, או שהמדינה הייתה איכשהו מממנת לכל זוג הורים חופשת לידה מלאה לשנה, שנתיים - זה עדיין לא היה הדבר האידיאלי. זה מצמצם כל זוג הורים להיותם הורים ותו לא, והרי אנחנו עובדים לא רק בגלל הכסף, אלא גם מסיבות אחרות - להגשים חלום, לקדם את עצמנו, לקדם מטרות שחשובות לנו. הולדת התינוק משפיעה על החיים שלנו, מרחיבה ומעצבת את המשפחה שלנו, בוודאי, אבל היא לא אמורה למחוק את מי שאנחנו בתור אנשים בוגרים: לא את האבא ובטח שלא את האמא. 

המצב האידיאלי הוא המצב שבו שוק העבודה משתנה; מצב שבו אף אחד מן ההורים לא נדרש לעבוד 50 שעות בשבוע. אני לא מדבר על מצב שבו המדינה מסבסדת את ההפרש, אלא מצב שבו אנחנו מאמצים הרגלים חדשים ומרגילים את המעסיקים שלנו להרגלים חדשים. בהתחלה, צריך יותר זמן בבית כדי להרגיל אותנו להיות הורים ואת המשפחה לתינוק החדש. בהמשך, הילדים צריכים הרבה מהזמן שלנו: בין אם לפזר בבוקר למסגרות או להוציא בצהריים או כי הילד חולה או כדי להסיע לחוג. הזמן הנדרש הולך ופוחת לאורך השנים, אבל כל עוד יש ילדים - הם דורשים זמן. היום, אנחנו מורגלים שהזמן והמאמץ הזה נדחפים איכשהו לסדקים בתוך יום העבודה שלנו, או גרוע מזה, אחד מההורים פשוט מוותר על חצי או שני שליש "משרה", כי אנחנו רגילים לחשוב על "משרה מלאה" בתור משהו שאמור לקחת 45-50 שעות בשבוע. אבל זה הרגל. זה לא חוק טבע.

פעם ילדים יצאו לעבודה בגיל 10; פעם היו עבדים, שעבדו בחינם מהזריחה עד השקיעה. גם עבודת ילדים וגם עבדות לא היו חוקי טבע, אלא דברים שהחברה האנושית התרגלה לקבל עד הנקודה שבה התחלנו למצוא ערך איפה שלא ראינו ערך קודם לכן, והתרגלנו למשהו אחר. הרגלנו את עצמנו למשהו אחר. הרגלנו את המעסיקים, את בעלי ההון ואמצעי הייצור, למשהו אחר. היה זול יותר להחזיק עבדים או לשלם לילדים פרוטות;ועדיין. התרגלנו.

לכן, זה אפשרי. אפשר להרגיל את שוק העבודה לכך שלכל אדם שיש לו ילדים, יש למעשה עוד משרה. אפשר להתרגל להסתכל על ה"משרה" הזו כמשהו שצריך להכניס באופן נוח וברור לסדר היום, כמשהו שצריך לקבל את הכבוד והשעות שמגיעות לו. אפשר למצוא עוד גוונים ביום העבודה, ולא להתחיל כל יום עבודה בשמונה ולסיים כל יום עבודה בשש. אתם תגידו שמי שאין לו ילדים, יכול לעבוד יותר, וזה נכון. זה אומר שמי שאין לו ילדים זמין יותר במקום העבודה שלו מאשר מי שיש לו ילדים; זה נכון גם היום, אלא שהיום אנחנו רגילים לראות רק את האמהות בתור המישהו הזה, ואף פעם לא את האבות. אמהות אמורות לצאת מוקדם כי הילד חולה; האבא לא. רואים איך זה עובד? ההרגלים הללו מחזקים אחד את השני.

כאשר אני אהיה אבא, עוד מעט, שוק העבודה עדיין לא יהיה רגיל לזה. אבל אני מקווה שאני אמצא את הדרך לקדם את השינוי הזה מהצד שלי, ואני מאחל לעצמי שעם הזמן, זה אכן יקרה.

---

1 - גם יולדות שלמרבה הצער איבדו את העובר.[↪]

2 - ואני מרשה לעצמי לעשות זאת, אפילו שיש יתרונות גדולים לחלב אם לעומת תחליפים, ולו בגלל שנשים מפסיקו להניק אפילו בזמן חופשת לידה. למשל, בארה"ב בין שליש לחצי מהנשים עדיין מניקות אחרי חצי שנה.[↪]

3 - כמובן שאם יש לתינוק מטפל עיקרי במשך חצי שנה, סביר שלאותו מטפל עיקרי תהיה יכולת גבוהה יותר לתת טיפול לתינוק מאשר מישהו אחר; אבל זה נובע מכך שאותו מטפל עיקרי היה המטפל בעיקרי במשך חצי שנה; לא מכך שהוא אימא.[↪]

ינון מגל פוטר מהכנסת

ינון מגל פוטר מהכנסת.

לא; הוא לא פרש, והוא בטח שלא התפטר; הוא גם לא התבקש לעזוב בנימוס.

הוא פוטר. ואם אתם רוצים לדעת מי פיטר אותו, זה אתם: האנשים שקוראים את זה; הציבור. אתם פיטרתם את ינון מגל. 

כתבתי על כך בעבר ואני חושב שכדאי לכתוב על זה שוב:

מוטל עלינו להחזיר את הבושה לחיים הציבוריים; מוטל עלינו להבהיר לנבחרי ציבור שיש סטנדרטים ואם הם מתחתיהם, אנחנו לא מוכנים לראות אותם בכנסת. 

ינון מגל מואשם בכך שהטריד מינית והתקיף מינית לפחות שתי נשים (וכמו שאבא שלי נוהג לומר, ברגע שיש יותר מאחת, סביר שיש גם יותר משתיים). הוא לא הכחיש את ההאשמות, ובמקום זאת ניסה להפחית מחשיבותן. גם חבריו למפלגה ניסו, בכל מיני דרכים, להסית את הדיון: בין אם זה לקרוא למה שקורה "לינץ' ציבורי", או להגיד שינון הוא "בעל תשובה" וצריך לכבד את זה, וכמובן, להגיד שכלום עוד לא הוכח. אבל, כמו שנעמה כרמי כותבת שוב ושוב, החוקי אינו המדד היחידי למה שמוסרי ונאות. עבור נבחר ציבור, גם כאשר לא מדובר בעבירה על החוק.

הפעם, הטשטוש הקבוע לא עבד. הסיפור סירב להיעלם, סירב להתפוגג. זו הנקודה שבה אתם, שרגילים להרגיש חסרי כוח ולחשוב שהחיים במדינה מנוהלים על ידי קאבאל סודי של בעלי כוח, בין אם אלו תשובות או מוזסים או שלדונים, מחפשים את האחראי במקום אחר: אולי זו אשתו; אולי זה בנט; אולי זו "התקשורת". אבל זה לא.

בגלל שישראל היא אחת המדינות עם אחוז החדירה הגבוה ביותר של רשתות חברתיות; אחת המדינות המערביות עם אחוזי הבעלות הגבוהים ביותר של טלפונים סלולריים וגישה לאינטרנט; אתר פייסבוק הפך בישראל למגפון עוצמתי שהפעם, כוון כלפי ינון מגל; המגפון הזה הבהיר לינון מגל שהדיבורים שלו אינם דיבורים "בין ידידים" אלא הטרדות מיניות והחיבוקים שלו אינם חיבוקים אלא התקפה מינית ואנחנו, הציבור, ראויים ליותר. אפילו שלא הצבענו לבית היהודי; כי כנסת ישראל היא הכנסת של כל אזרחי מדינת ישראל - ואזרחי מדינת ישראל ראויים ליותר.

ינון מגל פוטר כי אפשר להחזיר את הבושה; אפשר לגרום לנבחרי ציבור להתבייש בהתנהגות שלהם. למרות שמנסים, שוב ושוב, לגרום לנו להרגיש חלשים, מפוזרים, חסרי קול. למרות שאנחנו רגילים לחשוב ככה, רגילים לחשוב שכל השיתופים והחיבובים חסרי השפעה. הפעם לא; הפעם נסתכל על עזיבתו של ינון מגל את הכנסת ונרגיש טוב עם עצמנו; נגיד לעצמנו ולאחרים שזו הפעם, אנחנו פיטרנו את ינון מגל.

לכן אנחנו יכולים, אם צריך, לפטר גם את האחרים. אנחנו נחזיר את הבושה, וכך נקבל את חברי הכנסת ראויים לנו.

תהיה גבר! מה זה גבר ואיך להיות גבר

שאלו קבוצה של גברים מבוגרים ובנים צעירים, מגיל 5 ועד 50, את אותה השאלה: "על מה אתה חושב כאשר אומרים לך, תהיה גבר?" התשובות מגוונות ומעניינות, אבל שני קטבים, או מחנות, נהיים ברורים:

בקבוצה אחת, יש את כל התשובות שהיינו מצפים לראות: להיות גבר זה להיות חזק; אחראי; מפרנס; ממוקד.

בקבוצה השנייה, יש התנגדות חזקה: "תהיה גבר" זו דרישה סקסיסטית. גבר זה מושג עמום, לא מובן; כל אחד מגדיר לעצמו מה זה להיות גבר; "תהיה גבר" זו ביקורת, שמישהו אומר לך רק כאשר אתה לא גבר. זו קבוצה מלאה שאלות: מה זה אומר בכלל, להיות גבר? אני מבין אותם: אם להיות גבר זה להיות חזק, ואני לא רוצה, או לא יכול, להיות חזק - האם אני לא גבר? מה קורה כאשר "להיות גבר" משתנה?

להיות גבר זה להיות חזק

המילה חזק ונגזרותיה הייתה המילה שהופיעה הכי הרבה בתשובות של 46 הגברים שענו לשאלה (שחשוב לציין, אינם מדגם מייצג), יותר מכל המילים האחרות. אני מאמין שזה אחד הקישורים הכי קרובים עבור רובנו לגבריות: חוזק; כוח. להיות גבר טוב זה להיות גבר חזק; אם אתה חלש, אתה לא גבר. "תהיה גבר", זו האמירה, הדחיפה, כמעט האשמה, כאשר אתה מפגין חולשה. אל תפגין חולשה; תהיה גבר.

בתורה, למילה "חזק" יש עושר של משמעויות: להיות חזק גופנית; להיות בעל אופי חזק; להיות חזק במקום העבודה; להיות חזק במשפחה. להיות חזק מול אחרים, מול לחץ חברתי, מול דעות מנוגדות. להיות חזק מול החולשות שלך, מול הפגמים שלך. לתת כוח לאחרים. להיות חזק במשבר; להיות חזק כשצריכים אותך; לא להישבר, לא להתכופף. 

אבל להיות חזק יכול להיות בעייתי; כי להיות חזק זה להיות קשה עורף. לא לוותר לאחרים, לא להתגמש או להתנצל או להתפייס. להיות חזק אומר תמיד לדבר בקול רם, תמיד להגיב יותר חזק, תמיד להיות זה שעומד אחרון. להיות חזק זה גם ההיפך מלהיות חלש; אז להיות חזק אומר שאסור להראות חולשה, אסור להכיר בקיומה. כי איך תפגין חולשה בלי להפסיק להיות גבר? כך הפרסומת של כללית פונה בעיקר לגברים צעירים ובריאים, כי גברים לא הולכים לרופא כשכואב, הם פשוט מתמודדים עם זה. גברים לא בוכים, הם כועסים. גברים לא מלטפים; הם מרביצים. 

אז אנחנו, הגברים, מוצאים עצמנו במקום מבלבל: כי לפעמים להיות חזק זה לא דבר טוב, אבל אם להיות חזק זה להיות גבר, זה אומר שלפעמים להיות גבר זה לא דבר טוב?

חשוב להגיד תהיה גבר

אנחנו לא נולדים גברים; אנחנו לומדים להיות גברים. מאבא שלנו, מהאחים שלנו, מהמורים הגברים שלנו והחברים שלנו. מהגברים בטלוויזיה, בקולנוע, בסרטים, בספרים. מהגברים ברחוב. מהגברים בממשלה. מהגברים במדינות אחרות. יש אולי גברים שישאלו "מה זה חשוב? אתה מה שאתה" או "תהיה מה שתרצה". 

בוודאי שזה חשוב; זהות זה אולי הדבר הכי חשוב שיש לנו. אנחנו לא רק גברים; יש לנו הרבה זהויות. אנחנו ישראלים, או אמריקאים, או דרום-אפריקאים, או פולנים; אנחנו יהודים, או לא יהודים. אנחנו מכאן, או מהגרים, או עולים, או זרים. אנחנו מהמרכז, או מהקיבוץ, או מהצפון, או מחיפה. אנחנו שמאלנים, או ימנים. אנחנו אשכנזים, או מזרחים. דתיים. חילונים. אנחנו מדברים על כל הזהויות הללו, כל הזמן; אנחנו אומרים לאחרים איך הם נראים לנו, כל הזמן.

הזהויות האלו שאנחנו מדברים עליהן הן זהויות עמומות, כולן; בגלל שאנחנו בני-אדם, לא תוכניות מחשב. אין דבר כזה, הגדרה ל"להיות מזרחי". אז אם תשאל אנשים מה זה "להיות מזרחי", תקבל מגוון תשובות; ואם תאסוף את כל התשובות האלו יחד, בטח תמצא מילים בולטות, שחוזרות על עצמן הרבה, והמון המון מילים אחרות מפוזרות מסביב; ולא תמצא אף אחד שהוא בדיוק כל הדברים הללו. זה לא מבטל את כוחה של הזהות הזו. 

בעמותה שבה אני מתנדב, מכנה משותף, יש המסתכלים על הזהות הגברית ואומרים: להיות גבר זה מגביל. הם מדברים על מה שטוני פורטר כינה "קופסת הגבריות": להיות גבר זה להתאים לשורה של תכונות (תהיה חזק, אל תבכה, תהיה אחראי, כון הלאה) ואתה לא יכול, אסור לך, לחרוג מהתכונות הללו. לכן זה לא מפתיע שיש כאלו שיגידו "למה להגיד תהיה גבר בכלל?" או שיצביעו על האמירה הזו בתור ביקורת; בתור משהו סקסיסטי. בתור משהו שצריך להפסיק להגיד.

חשוב להגיד "תהיה גבר", כי להגיד לאחרים מה זה אומר עבורנו, להיות גברים, ומה אנחנו מצפים מהם, בתור גברים, זו הדרך שבה אנחנו משפיעים על מה זה אומר; זו הדרך שבה אנחנו מלמדים להיות גברים. ד"ר גבי בוקובזה כתב על כך שהגבריות החדשה מחפשת כיוון כי אנחנו יודעים היום שהרגלים שבעבר נראו לנו נכונים והתנהגויות שבעבר נראו לנו טבעיות, הם הרגלים שצריך להחליף בהרגלים אחרים. אבל בשיחות על גבריות מה שבעיקר קורה הוא שמצביעים לנו על הרגלים רעים והתנהגויות פוגעניות; אנחנו לא מספיק שומעים על הרגלים חיוביים והתנהגויות חיוביות, ולא ברור לאיזה כיוון צריך ללכת. אנחנו, הגברים, לא משתתפים בשיחה הזו מספיק; לא אומרים מספיק "תהיה גבר". 

המחדל בברירת המחדל

אנחנו צריכים ללמוד לעשות הבחנה רק כאשר אנחנו פוגשים אנשים שונים מאיתנו. עד אז, מה שמשותף לנו ולכל מי שמסביבנו נראה שקוף, ומובן מאליו. כך בוודאי היה המפגש הראשון בין הילידים ביבשת אמריקה למבקרים הלבנים שהגיעו בספינות העץ הגדולות שלהם: הם נראו כמו בני אדם, אבל מי באמת היו השדים חיוורי הפנים הללו? 

אם נחשוב על התרבות היוונית, הרומאית, ואחר כך התרבות האירופאית-נוצרית, ולבסוף התרבות הצפון-אמריקאית: תרבויות עצומות, כובשות עולם, מעצבות היסטוריה: הן כולן תרבויות של גברים; מי שהוביל אותן, כתב עליהן, עיצב אותן, היו גברים. כאשר כל מי שאתה פוגש באוניברסיטה ובצבא ובפרלמנט, כל מי שאתה קורא את דבריו בעיתון ויושב לידו במועדון - כאשר כל מי שבכלל קיים עבורך במרחב הוא גבר, השאלה "מה זה להיות גבר?" הופכת להיות שקולה לגמרי לשאלה "מה זה להיות אדם?" להיות אישה הופך להיות, בפרפרזה, להיות גבר פגום; אדם עם כוכבית: "בן אדם, אבל אישה."

השינוי הטיטאני של המאה ה-20 היה להכניס נשים למרחבים ציבוריים שהיו, עד אותה תקופה, מרחבים גבריים בלבד: לפוליטיקה, לאוניברסיטה, למשרות ציבוריות ומשרות שלטון. נשים החלו לעמוד על שלהן ולהכריז על עצמאותן כבני אדם מלהיות גברים; הן לא צריכות לוותר על נשיותן כדי להיות מנהלות, מפקדות, נשיאות או ראשות ממשלה. האמירה החלה להיות ברורה: אישה מוצלחת לא צריכה לאמץ תכונות גבריות כדי להצליח; היא "בן אדם, וגם אישה".

נשים פרצו לתוך המרחב הזה, שעד כה התעלם מהן כמעט לגמרי, ומצאו בו שלל רב; בוקובזה מדבר על המהפיכה המינית, יסוד חשוב של שחרור האישה, ואכן חלק גדול מאוד מהכניסה של נשים למרחב הציבורי, המאמץ שלהן להשמיע את קולן, נגע לתחום המיני; עליית המודעות למקרי אונס, הטרדות ותקיפות מיניות, והצורך הדחוף להפחית אותם. אבל גברים לא צריכים מהפיכה מינית; אם כך איזו מהפיכה אנחנו כן צריכים? לכאורה^[1] כאשר מפסיקים להשתיק נשים היה צריך רק לתת להן את ההזדמנות לדבר; אבל גברים יכלו לדבר על הכול תמיד^[2], אז על מה נשאר להם לדבר?

נתקלים בבעיה הזו לעתים קרובות כאשר מנסים להסביר "פמיניזם" לקבוצות של נערות ונערים: לנערות, מאוד ברור במה נאבקים: סקסיזם במקום העבודה, פערי שכר, פערי ייצוג בכנסת או בעמדות בכירות; פערים בטיפול בבית ובמשפחה. לנערים, זה פחות ברור; להגיד להם שהם נוטים למות יותר ממחלות לב? שהם קורבנות של יותר תאונות עבודה, יותר אלימות פיזית, יותר מקרי פשע, וכמובן - שהם הרוב העצום, המוחלט, מחללי מלחמות? הכול בעצם נגזרות שונות של חוזק, אותה תכונה רחבה של הגבר הטוב: להיות עם ידיים חזקות וטובות, לעבוד בבניין ובסבלות ובחקלאות; לשמור על כבוד המשפחה, על השכונה, על החברים שלך; להתגייס לצבא. זה הכול חלק מלהיות גבר חזק. להצביע על אלו בתור דברים רעים, בתור בעיות, מחזיר אותנו מיד להתחלה: זה רע להיות גבר?

זו הסיבה שפמיניזם נתפס בעיניי רבים כאיום על גבריות; כניסיון לשים נשים עליונות ושליטות על גברים. התוצאה המצערת המיידית היא שעיקר אלו שמדברים על מה זה להיות גבר, הם ריאקציונרים, שמסתכלים על כל הרגל חדש כהרגל לא טבעי ומסרס; שקוראים להחזיר את הגבר למקומו "הטבעי", בתור המחזר הדומיננטי, ראש המשפחה, מנהל העסק. אנחנו כל כך לא רגילים לדבר על גבריות, שהיחידים שמדברים על גבריות הם אלו שרוצים להשאיר אותנו במקום, גבריות שחור-לבן של שנות החמישים. זו הסיבה שיש מעט מדי אתרים כמו The Good Man Project (ואין כזה בעברית^[3]), והרבה יותר אתרים כמו מאפ"י, A Voice for Men, או "התנועה לזכויות הגבר". 

אז אנחנו נמצאים במצב שבו אם אתה מדבר על זה שטוב להיות גבר, שאתה גאה להיות גבר, אתה נשמע כמו אל באנדי. זה לא המקום שאנחנו רוצים להיות בו; אני גאה להיות גבר. אני חושב שטוב להיות גבר, וחשוב להיות גבר טוב. הדרך היחידה ללמד להיות גברים טובים, היא לדבר ממקום שבו אתה עצמך גאה בהיותך גבר וחושב שזה טוב. אחרת, הניסיון שלנו להקנות הרגלים אחרים, טובים יותר, יראה כאילו אנחנו חושבים שהדרך היחידה להשתפר היא להיות פחות גברים; וזה לא נכון. זה גם מאמץ שגורלו תמיד להיכשל. גברים, באופן כללי, לא יפסיקו להיות גברים; הדרך היחידה קדימה היא לשנות את מה שזה אומר. 

טוב להיות גבר; חשוב להיות גבר טוב

להיות גבר זה דבר טוב. להיות אישה זה דבר טוב. אפשר להגיד שלהיות גבר זה דבר טוב, מבלי לחשוב שלהיות אישה זה דבר רע; זה כמו שאפשר לחשוב ששוקולד זה דבר טוב, בלי לחשוב ששניצל זה דבר רע. 

ההתמודדות שלנו עם העולם החדש בו אנחנו חיים, והניסיון שלנו לבנות גבריות חדשה כולל ביקורת על הרגלים והתנהגויות שהיו חלק מלהיות גבר באופן מסורתי, והיום אנחנו רואים באופן שלילי. אבל הביקורת הזו מנוסחת, כמעט תמיד, באופן שמדבר על גברים או על גבריות בתור הבעיה; קשה מאוד להסכים עם מישהי שצריך לשנות את העולם לטובה, אם היא אומרת לך שהדרך היחידה לעשות זאת היא להפסיק להיות גבר. לא צריך לעשות זאת.

הדרך לעשות זאת היא לעבור לדבר על הרגלים, ולהכיר בכך שהרגלים הם משהו שאנחנו רוכשים, לא משהו טבעי. בעוד שיש הרבה הרגלים שמאפיינים גברים, אין אף הרגל שמאפיין את כל הגברים ואין אף הרגל שהכרחי להיותך גבר. למעשה, הדבר היחידי שהכרחי להיותך גבר, הוא לראות את עצמך כגבר; להרגיש כגבר. זה הצד הטוב, זה החוזק, שבעמימות של כל זהות באשר היא: דווקא בגלל שהיא עמומה, אפשר לשנות אותה, ואפשר לשנות את הרגלי החיים שלנו ולא לאבד אותה. בגלל שאם מספיק בני אדם הרואים עצמם כגברים יאמצו תכונה כלשהי או הרגל כלשהו, הם יהפכו להיות תכונה או הרגל גבריים.

הדרך לאמץ הרגלים חדשים, שהיום אולי לא נתפסים כהרגלים גבריים, איננה להגיד "להיות גבר טיפוסי זה רע; תתחיל להתנהג פחות כמו גבר טיפוסי." אלא לצבוע את ההרגלים הללו כגבריים. אם אנחנו רגילים לא לבכות, כי "גברים לא בוכים", הדרך להרגיל גברים לבכות איננה להגיד "תתחבר לצד הנשי שלך", כאילו דמעות מגיעות מאיזו אישה פנימית; אלא להגיד "תבכה כמו גבר!" ולהחליט, פשוט כך, שהבכי שלך הוא בכי גברי, ושונה מבכי של אישה, כי אתה הוא זה שבוכה; ואתה גבר. הדרך לאמץ הרגלים חדשים של דאגה לעצמך, של טיפוח, של דאגה לבריאות, אינה לאפיין אותך כ"מטרוסקסואל", אלא לקדם מרכזי בריאות לגבר, מוצרי טיפוח לגבר, ספרים ומגזינים שידברו על הגוף והמיניות של הגבר. גם כאן, כתמיד, מרים את ראשו "החוזק", כי להיות גבר זה להיות חזק; ולהיות חזק, אומרים ב-Dove, זה להיות אבא דואג ומטפח. ולהשתמש בשמפו של Dove, מסתבר.

הדרך שלנו להשתתף במאמץ הזה, היא לזהות ולנסות לאמץ את ההרגלים שיהפכו את העולם לטוב יותר, ולזהות ולנסות להיפטר מן ההרגלים שפוגעים באחרים. הדרך שלנו להשפיע על אחרים, היא לראות את ההרגלים הללו כגבריים, ולדחוק בגברים אחרים לאמץ אותם; "להיות גברים".

תהיה גבר

יכול להיות שאתה לא רואה שום בעיה בעולם כפי שהוא היום; יכול להיות שאתה לא מבין למה שגבר יתעסק בדברים כאלו בכלל; את תשובתי לאלו כתבתי במקום אחר. כאן, עסקתי בהצדקת האמירה: "תהיה גבר". יש בימים אלו שיחה על מה זה אומר: "להיות גבר". אנחנו הגברים צריכים להשתתף בשיחה הזו. אנחנו צריכים לקדם את ההרגלים שאנחנו מאמינים בהם, ולראות אותם כהרגלים גבריים, כי אנחנו גברים ואנחנו נוהגים כך. אנחנו לא צריכים לוותר על הגבריות שלנו כדי לבנות עולם צודק יותר, חופשי יותר, מקבל יותר, או שיוויוני יותר, ואנחנו לא צריכים לראות במי שמנסה לקדם עולם כזה, אויב של הגבריות שלנו. אנחנו חזקים יותר מכל דאגה כזו, ושום דבר לא יכול לקחת מאיתנו את הגבריות שלנו. 

תהיו גברים; ודרשו מגברים אחרים להיות גברים גם. 

---

1 - חשוב לא לפול במלכודת של "הפמיניזם הליברלי" ולהתייחס לשיוויון פורמלי כאל שיוויון הזדמנויות אמיתי. זה שנותנים לנשים את זכות ההצבעה והזכות להיבחר, למשל, זה לא מספיק כדי לתת להן כוח שווה במערכת הפוליטית. אותו הדבר נכון, אם כי בצורה מעודנת יותר, לתחומי התקשורת, האקדמיה, האמנות, וכן הלאה. [↪]

2 - כמובן, הגישה למוקדי הכוח, ההשפעה והתקשורת לא התחלקה באופן שווה בקרב כלהגברים, אלה הייתה נחלתם של מעטים, וגם הם לא דיברו על כל הדברים; אלא שהרבה פעמים קשה הרבה יותר לזהות את המגבלות המוטלות עלינו הגברים; וזו בדיוק הנקודה. [↪]

3 - גיליתי ממש בעבודה על הפוסט הזה שהבלוג המצוין "ביצים", שעסק בדיוק בנושא של בניית גבריות חדשה, נסגר. אם מישהו מכיר בלוג דומה שעובד באותו הכיוון, ואם אפשר גם באותו הכישרון... שתפו איתנו בתגובות. [↪]